1. בפניי בקשה לסילוק על הסף של התביעה שהגישו המשיבים, שעניינה ביטול פסק הדין שניתן בתיקי הסדר מקרקעין (מאוחדים) 392, 382, 272, 188, 187, 168, 167/עראבה, ביום 31.12.1961 (להלן: "פסק הדין"), ומתן פסק דין המצהיר על זכויות המשיבים במקרקעין.
2. הואיל ומדובר בסכסוך קרקעות המתפרש על פני עשרות בשנים, אפתח בתיאור העובדות.
3. שיח' עלי סעדי ז"ל היה בעליהם של מקרקעין המצויים באזור היישוב עראבה (להלן: "המקרקעין"). שיח' עלי סעדי ז"ל הלך לעולמו, כנראה בתחילת המאה העשרים (מועד מדויק לא הוברר בפניי), ומכל מקום, בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. נכסיו של המנוח, ובהם המקרקעין, הועברו ליורשיו, שהם ארבעת ילדיו; שלושה בנים - אחמד, מוחמד, עבד א-רחים, ובת אחת - אסמא. אף שלא הוצג צו ירושה, דומה כי מוסכם על הצדדים כי ארבעת הילדים זכו בירושת המנוח.
4. אין חולק כי מוחמד נפטר לאחר שנישא לעאישה, בלא שהותיר אחריו כל ילדים. כן מתברר כי בעת פטירתו של השיח' לא היו בניו אחמד ונכדו חאמד בין החיים, ולכן ירש אותם בנו של חאמד, הוא אחמד חאמד עלי סעיד ז"ל, שעיזבונו הוא המבקש בפניי. המשיב הינו עיזבונו של מוקדאד עבד א-רחים, שהיה נכדו של השיח' ז"ל, ואשר ירש את זכויותיו של אביו עבד רחים.
עוד מתברר כי הבת אסמא נישאה לאיש, ובתה סעדה נישאה לחאמד וילדה את אחמד. משמע אחמד הינו צאצא של השיח' הן מצד אביו והן מצד אמו.
5. בתיק ההסדר שהתנהל בבית משפט זה בפני כב' השופט דורי נדון הסכסוך בין מוקדאד ז"ל לבין אחיינו אחמד בנוגע לזכויות במקרקעין. במסגרת זו טען מוקדאד כי הינו זכאי ל-3/4 מזכויותיו של השיח'. מוקדאד טען כי הבת אסמא ויתרה על חלקה בירושת השיח' (רבע) לטובת אחיה עבד רחים. כן טען כי את חלקו של מוחמד, אשר נפטר ללא ילדים, ירשו אשתו עאישה והאח היחיד שהיה בין החיים, עבד רחים.
עאישה ויתרה אף היא על זכויותיה בירושה לטובת עבד רחים, וכך רכש עבד רחים 3/4 מהזכויות (1/4 על-פי צו הירושה המקורי, 1/4 לאחר ויתור מצד אסמא, 1/16 מירושת אחיו מחמד, ו-1/16 לאחר ויתור מצד עאישה). עוד טען באותו הליך כי בפועל חולקה החזקה בין היורשים על-פי חלוקה זו. לטענתו, הוא, מוקדאד, יחד עם אחיו, החזיקו כ-3/4 מהמקרקעין, ואילו אחמד (שהיה עדיין קטין) החזיק באמצעות אמו ב-1/4 נוסף.
6. בדיון שהתנהל בפני בית המשפט על-פי פקודת הסדר הזכויות במקרקעין, טען מוקדאד כי בפנקס המקרקעין נרשמו הזכויות כדלקמן: על שמו של אחמד נרשמו 4/16 חלקים, על שמו של עבד רחים ואביו של מוקדאד נרשמו 7/16 חלקים (4/16 מכוח ירושת השיח' ו-3/16 מכוח ירושת האח חאמד), על שם עאישה נרשמו 1/16, ועל שם אסמא נרשמו 4/16. מוקדאד לא הציג את מסמכי המרשם בפני בית המשפט. לאור הוויתורים של אסמא ועאישה ביקש כי יוכר כבעלים של 3/4 מהמקרקעין.
לעומתו טען אחמד כי לא נעשו כל ויתורים על-ידי אסמה ועאישה. בהתאם טען כי הזכויות צריכות להתחלק בשווה בינו לבין מוקדאד. אחמד הבהיר כי בפועל חולקה החזקה בינו לבין מוקדאד בחלקים שווים.
7. בית המשפט דן בטענות הצדדים ודחה את גרסתו של מוקדאד. בית המשפט הדגיש כי התובע לא הביא ראיות על הוויתורים הנטענים מצדה של אסמא ומצדה של עאישה. כן קבע כי לא הוכח שהחזקה בפועל חולקה כנטען על ידו. להפך, בית המשפט הפנה לעדותו של מחמד, אחיו של מוקדאד, שהעיד כי החזקה חולקה בשווה בין המשפחות, וכי רק סמוך לפני הדיון בבית המשפט תפס מוקדאד בכוח שטח נוסף מהחלקות.
בית המשפט סמך גם על העובדה שברישומי מס רכוש, שנערכו לאחר בדיקה על-ידי ועדת שומה, נרשמו הזכויות בשווה בין מוקדאד לאחמד, וכי אחמד נשא בכל השנים במחצית ממסי הרכוש על המקרקעין.
לאור כל זאת הורה בית המשפט על רישום הזכויות כך שמוקדאד נרשם כבעל מחצית מהזכויות, ואחמד כבעל המחצית השווה. ערעור שהגיש מוקדאד על פסק דין זה לבית המשפט העליון נדחה (ע"א 263/02, פסק דין מיום 24.6.2003).
8. בתביעתם בתיק זה, שהוגשה 42 שנים לאחר שפסק הדין הפך לחלוט, טוענים יורשיו של מוקדאד כי בפני בית המשפט בהליך הקודם לא הוצגו תעודות הרישום (הקושאנים), הואיל ואלו נמסרו לידי פקיד ההסדר, אך משרדו של זה עלה באש וכל המסמכים נשרפו. כן טוענים הם כי בשנת 2002 הגיע נכדו של מוקדאד לתורכיה, שם איתר במשרד רישום הקרקעות את ספרי הרישום שנשמרו במשרד הקרקעות התורכי. ממסמכים אלו ניתן ללמוד, כך נטען, כי במשרד הרישום נרשמו על שם עבד רחים 10.5/24 חלקים, על שמו של אחמד נרשמו 6/24 חלקים, על שמה של אסמא 6/24, ואילו על שמה של עאישה נרשמו 1.5/24 חלקים. רישום זה מחזק, לטענתם, את גרסתו של מוקדאד. כן טוענים הם כי הוויתורים מצדן של אסמא ועאישה לא נרשמו בפנקס הואיל ונעשו לאחר הרישום, אך די ברישום האמור כדי לחזק את גרסתו של מוקדאד.
9. המשיבים טוענים כי מסמכים אלו מצביעים על כך שפסק הדין ניתן על יסוד מעשה מרמה מצדו של אחמד. לחלופין טוענים הם כי הראיות החדשות מצדיקות ביטול פסק הדין ודיון מחודש בטענותיהם לגבי זכויותיו של מוקדאד במקרקעין.
10. בבקשתם שבפניי טוענים המבקשים כי דין התביעה להידחות על הסף. את טענתם משתיתים הם על טענות ההתיישנות, השיהוי והיעדר עילה.
11. בטרם אדון בטענות השונות אעיר מספר הערות לגבי טיבה של התובענה לביטול פסק הדין, ובהתאם אתייחס רק לאותן טענות הצריכות לעניין.
12. ככלל, עם מתן פסק דין סיים בית המשפט מלאכתו, ונוצר מעשה בי-דין. פרט להליכי ערעור על-פי דין, אין מקום לשוב ולדון באותו עניין (ראה ש' לוין,
תורת הפרוצדורה הכללית - מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 213; נ' זלצמן,
מעשה בית-דין, עמ' 3). הביטחון המשפטי מצדיק את קביעת הכלל בדבר יצירת מחסום מפני התדיינות מחודשת עם מתן פסק דין סופי. מחד, זהו אינטרס ציבורי להימנע מהתדיינויות חוזרות ונשנות באותו עניין, התדיינויות שיכבידו על מערכת המשפט, יגררו עלויות מיותרות ויפריעו לאורחות החיים התקינים, ומאידך זהו גם אינטרס של הפרט, שלא יוטרד שוב ושוב באותו עניין. גם אינטרס ההסתמכות של מי שזכה בדינו, מצדיק את הכלל.
13. לעיקרון זה של סופיות הדיון ישנם חריגים. במשך השנים התפתחה בבתי המשפט ההכרה כי קיימות נסיבות שבהן מוצדק לסטות מהכלל האמור ולאפשר התדיינות מחודשת.
אף שבדין האזרחי החרות אין כל הוראה המאפשרת "משפט חוזר" בעניין שכבר נדון, פותחו בפסיקה כללים המאפשרים דיון שכזה. כך, במשך שנים הוכר העיקרון כי מקום שפסק הדין המקורי הושג במרמה, ניתן לתבוע את ביטולו ולקיים משפט חוזר.