מונחת בפני בקשה מטעם הנתבעות למחיקת התביעה על הסף, בגין אי הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לתשלום הגימלה בדרך של הגשת חוות דעת מטעם המשיב.
המבקשות הציגו התשתית המשפטית לבקשתן מנגד אף עשתה כן המשיבה.
ראשית, אומר באופן כללי באשר לבקשת המחיקה על הסף, כי בבוא בית המשפט להפעיל כלי זה כנגד בעל דין, אל לו לעשות זאת בקלות דעת, והכלל הוא כי יעשה בו שימוש במקרים קיצוניים שכן התוצאה המתקבלת הינה סגירת דלתות בית המשפט בפניו.
הטיב להתייחס לכך כב' השופט לוין ב
ע"א 335/87 שאלתיל ואח' נ' שני, פ"ד לו (2) 151, 155:
"המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו".
ובהמשך, בע'
155- 156:
"יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משותף מכתבי הטענות שהוגשו על-ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף".
כעת, לעניין הבקשה גופא.
בבסיס המחלוקת נשוא הבקשה דנן עומדת שאלת צירופה של חוות דעת רפואית לכתב התביעה, לשם הוכחת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין תשלום הגמלות.
המבקשות, לשם ביסוס טענתן מפנות לשניים. לאמור, לפסיקת בית המשפט, וכן לנוסח ההסכם אשר נחתם בין הצדדים.
לעניין ההלכה כפי שזו עולה מן הפסיקה, אומר כי העקרון החל בענייננו הינו עקרון התקדים המחייב. לאמור, פסיקת בית המשפט העליון היא בבחינת הקו המנחה את הערכאות דלמטה.
(על עקרון התקדים המחייב ראה בגץ 428/86 יצחק ברזילי נ' מדינת ישראל מ(3), 505, וכן בגץ 73/85 סיעת "כך" נ' שלמה הלל- יושב ראש הכנסת לט(3), 141)
בבוא בית משפט זה לסטות מן הקו אותו הטווה בית המשפט העליון, על נסיבות מיוחדות להתקיים. התייחס לכך כב' השופט ע' מודריק בב"ש 529/97 (ת.פ 292/95) אליהו גואטה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):
"האם ההשקפה המובעת על
-ידי כאן היא בגדר סטייה מן הפסיקה המחייבת של בית
-המשפט העליון? שהרי אם כן הוא אין כוחי להפוך דבר..."
ובהמשך מוסיף כב' השופט וקובע: "...יתר על כן, כמדומה לי, שהפסיקה הקיימת, גם בלי להתחשב בחוק היסוד, הניחה שיקול דעת מרובה בידי הערכאה הדיונית. קביעות בית
-המשפט העליון אינן נחרצות ולדעתי אין לומר כי השקפה כגון זו שאני מביע כאן אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה..".
אם כן, מקום בו ישנו מרחב תמרון בנוגע לנסיבות הספציפיות, כמו גם העדר נחרצות מצד בית המשפט העליון בקבעו הלכה, סופה של זו שניתן יהיה לסטות ממנה סופו של יום בנסיבות ובתנאים המתאימים ואין הדבר יחשב לערעור האיזון שבתכלית עקרון זה.
המשיב בתגובתו לבקשה, הציג בפני בית המשפט את פסיקת ביהמ"ש העליון בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) כמהווה את ההלכה האחרונה והמחייבת בעניין. עם זאת, מבחינת כלל פסקי הדין אשר הוצגו מטעם המבקשים, לרבות קביעת בית המשפט העליון בע"א 7474/00 עריית תל אביב נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נ"ו(2), 193, עולה כי קיימת חוסר קוהרנטיות בפסיקה בעניין דנן.
מבלי לעמוד על טיבה של זו, ומאחר ואין זה מתפקידו של בית משפט זה היושב כבית משפט שלום לקבוע סטייה מן הדין המחייב אף בהנחה שהתנאים לכך קיימים, אומר כי במקרה דנן קיים מרכיב נוסף המאיין את הצורך מדיון בעניין התקדים המחייב, המהווה לדידי כלל דיספוזיטיבי, שעה שהסכמת הצדדים יכולה לסטות ובלבד שאין הדבר נוגד את תקנת הציבור.
מרכיב זה הינו הטענה בדבר ההסכם אשר נחתם בין הצדדים. מבחינת סע' 3 להסכם, ועל דרך הפרשנות, עולה כי אכן יש ליתן משקל לאופן בו מנוסח הסעיף וזו לשונו: