1. בתאריך 7.11.05 ניתן פסק דיני לזכות התובעים, הם המבקשים בפניי, לחובת הנתבע, הוא המשיב 1 בפניי (להלן - "המשיב"). בגדר פסק דיני נעניתי לתביעת המבקשים וחתמתי וקבעתי כי
"הנני נענה לתביעה ומצהיר שאין לנתבע זכות להיכנס למקרקעין שבחזקת התובעים, נשוא התביעה. עוד הנני מוציא צו מניעה קבוע המונע מן הנתבע, בניו ובני משפחתו מלהיכנס ולהחזיק בחלק הצהוב המסומן בתשריט שצורף לכתב התביעה" (סעיף 9).
2. בגדר תיק בש"א 10399/07 שבפניי נטען לסעד לפי פקודת ביזיון בית משפט. נטען בבקשה כי חרף האמור בפסק דיני זה הוא מופר בכך שהמשיבים בונים סככה בחלקה, סוללים עליה כביש ושופכים בטון באמצעות מערבל בטון. המשיבים 2-6 הם בניו של המשיב. המשיבה 7 היא אשתו והמשיב 8 הוא בעל הטרקטור המופיע בתמונה.
3. המשיבים התגוננו בפני הבקשה. נשמעו חקירות קצרות והוגשו טיעונים בכתב.
4. טענתם הראשונה של המשיבים 2-8 (להלן - "בני המשפחה"), היא כי פסק דיני לא מכוון כנגדם. לכאורה, יש טעם בטענה האמורה. אכן, בגדר פסק דיני קבעתי את אשר קבעתי לא רק לגבי הנתבע, אלא אף לגבי
"בניו ובני משפחתו", ואולם נהיר כי אלו לא היו בעלי דין בפניי. אף אין טענה בפי המבקשים כי חרף זאת ראה ב"כ המבקשים להמציא פסק דיני לידיעתם של בני המשפחה.
5. ואולם בכך לא סגי. בהתאם לפסק דינו של כב' השופט ברק ב-ע"א 371/78
מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד ל"ד(4) 232 נקבע, דרך עיקרון, כי ניתן לנקוט בהליכי ביזיון בית משפט אף כנגד "זר". כך, ככל שמוכח שבעל דין "זר", מבזה את פסק דינו של בית המשפט. במצב דברים זה השאלה המכרעת היא באשר לידיעתו של "הזר" באשר לפסק הדין נשוא הביזיון. וכך, למשל, מונה השופט ברק את הקטגוריה של "המסייעים", כ"זרים" שעשויים להתחייב מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. נהיר לחלוטין כי שומה להוכיח, באשר לזר, את ה
"מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי, תוכנו, והפרתו".
6. נחה דעתי, דרך עיקרון, כי בני המשפחה יודעים על קיומו של פסק הדין, חרף העובדה שהוא לא ניתן כנגדם. מספר נדבכים מבססים מסקנתי זו.
7. ראשית, בגדר התגובה הראשונית לבקשה (מש/2), מצמצמים בני המשפחה טיעונם אך באשר לנתון הפורמאלי האמור. עולה מהתגובה כי כל בני המשפחה מבצעים את העבודות, ואולם הם אינם מפרים כל צו, שהרי הוא ניתן כנגד המשיב בלבד. רק בהמשך הדרך מתיימרים המשיבים ליצור אבחנה בין חלק מאלה שביצעו את העבודות, לבין האחרים שלא ביצעו עבודות כל עיקר.
ההתנהלות האמורה היא מתחמקת. אם אכן כל בני המשפחה, באמת ובתמים, אינם יודעים על פסק הדין, כל האבחנה בין בני המשפחה היא חסרת-נפקות שהרי ממילא, לשיטתם, פסק הדין אינו חל עליהם. משום כך, עובדתית, אין בדעתי להתיר לבני המשפחה לחזור מהגרסה הגורפת אודות כך שכל בני המשפחה ביצעו את אשר ביצעו, לשיטתם כשהם אינם יודעים על הצו האמור.
8. שנית, המשיב, כשלעצמו, מציין כי כל פעילותו הייתה כי הוא
"רק נכח במקום על מנת לראות את העבודות. בכל מקרה, המשיב מתחייב לא להיות במקום עוד" (סעיף 2). אף הגרסה האמורה מצביעה על חוסר אמינות. אם אכן בני המשפחה "זרים" למשיב, על שום מה המשיב מגלה עניין ו"נוכח במקום". מנגד, אם נוכחותו של המשיב היא נוכחות "תמימה", על שום מה מתנדב המשיב להתחייב, בעתיד, "לא להיות במקום עוד"? אם אכן אין לו קשר לעבודות האמורות, על שום מה לא ימשיך להיות נוכח, גם בעתיד?
אין זאת אלא שהמשיב יודע שמדובר בהתחכמות. המשיב נוכח במקום, הואיל ובני המשפחה הם עושי דברו, שמנסים להסתתר מאחורי כסות פורמאלית. זו הסיבה להתעניינותו של המשיב ולנוכחותו. זו הסיבה שאף הוא חש שלנוכחותו יש משמעות מפליגה יותר, ומשום כך הוא מתנדב, באיחור, שלא לעשות כן.
9. שלישית, אף לגוף העניין דומה שהן המשיב והן בני המשפחה לא מפנימים את האמור בפסק הדין. כאשר המשיב נשאל על תוכנו של פסק הדין הוא מיתמם ומציין כי
"לא יודע מה זה פסק דין". בהמשך הוא מציין כי
"האדמה הזאת שייכת לאחי". אף יתר בני המשפחה סבורים, לשיטתם, כי הם מבצעים את העבודות כדת וכדין. ברי שלדבר אין שחר. דומה שפסק דיני מיום 7.11.05 לא נושא חן וחסד בעיני המשיבים. ואולם לנוכח העובדה שהוא חלוט הוא מחייב לכל דבר ועניין וממילא יש לכבדו.
10. ועוד טוענים כל המשיבים כי אין ליתן צו לפי פקודת ביזיון בית משפט, לנוכח העובדה שהעבודות הנטענות הושלמו והרי פקודת ביזיון בית משפט צופה פני עתיד. המבקשים חולקים על כך וטוענים כי העבודות נמשכות כל העת. אף בסוגיה האמורה הדין עם המבקשים. הדבר עולה בעליל לנוכח התחייבותו של המשיב, בעתיד, לא להיות נוכח עוד. אם אכן העבודות נסתיימו, מה המשמעות של התחייבותו של המשיב לא להיות נוכח בעתיד? שמא מינה שהעבודות נמשכות. מנגד, אם אכן העבודות הסתיימו, ממילא לא תהיה נפקות להוראתי האופרטיבית.
11. לפיכך הנני מורה לכל המשיבים לכבד לאלתר את פסק דיני. הנני מחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם קנס יומי בסך 2,000 ש"ח כל עוד נמשכות העבודות, וזאת תוך 30 יום מיום המצאת החלטתי זו. בחלוף המועד האמור, וככל שהעבודות האמורות תימשכנה, ותוגש בקשה נוספת על ידי המבקשים, אצווה על מאסרם של המשיבים או מי מהם, בהתאם להחלטה צפויה שתינתן על ידי בבוא השעה.
עוד הנני מחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למבקשים הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ המבקשים תוך 30 יום מיום המצאת החלטתי זו.
12.
המזכירות תגנוז תיק בש"א 10399/07 ותחזור ותגנוז התיק העיקרי.
13.
המזכירות תמציא העתק מהחלטתי לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.
ניתנה היום י"א בתשרי, תשס"ח (23 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.