בש"פ
בית המשפט העליון בירושלים
|
997-04
11/02/2004
|
בפני השופט:
סלים ג'ובראן
|
| - נגד - |
התובע:
ראובן יעקובוביץ
|
הנתבע:
1. מדינת ישראל
2. מר בן ציון גרובר - יו"ר הועדה המרחבית לתכנון ובניה
3. עו'ד יעל קוטיק הממונה על חופש המידע ותלונות הציבור
עו"ד מאיה חדד
|
| החלטה |
תאריך הישיבה: ט"ז בשבט התשס"ד (8.2.04)
בשם העורר: בעצמו
בשם המשיבים: עו"ד מאיה חדד
בפני ערר לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב -1982 (להלן- החסד"פ), על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' כבוב), מיום 21/01/04, שניתנה בתיק ב"ש 93489/03, לפיה נדחה עררו של העורר כנגד החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט ג' ברק), מיום 26/11/03, בת.פ. 3339/03, אשר דחה את בקשתו של העורר לגילוי מסמכים בדבר הסמכת התובעת במשפטו על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" (להלן- הועדה) וזאת על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה.
העורר הורשע בבית משפט השלום (ת.פ 3339/98) בעבירות לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965 (להלן- החוק).
על הרשעתו זו הגיש העורר ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ 70486/00), אך ערעורו נדחה.
העורר הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 73/01). לאחר קבלת תגובת המדינה, אשר נתנה את הסכמתה לבקשה, ניתנה רשות ערעור והבקשה נדונה כבערעור. בית משפט זה קבל את הבקשה, הורה על ביטול פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי וכן הורה על החזרתו של התיק לדיון בבית משפט השלום על יסוד כתב- האישום המקורי.
העורר פנה ביום 17/11/03 לבאת-כוח הועדה, עורכת הדין, נחמה זוסמן, בבקשה להעביר אליו את המידע הנוגע להסמכתה כתובעת אך, לטענתו, בקשתו לא נענתה.
העורר פנה ביום 18/11/03 לבית משפט השלום ברחובות בבקשה לגילוי חומר חקירה. ביום 26/11/03 דחה בית משפט השלום את הבקשה, בקובעו כי המידע המבוקש אינו מהווה חומר חקירה.
על ההחלטה הנ"ל הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 21/01/04 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' כבוב) את הערר. בית המשפט המחוזי קבע כי עיון במסמכים המבוקשים, אינם בבחינת עיון בחומר חקירה כאמור בסעיף 74 לחסד"פ וכי על העורר לפעול בערוצים אחרים על מנת להשיגו כפי שאכן נעשה על ידו.
מכאן הערר שבפני.
העורר טען כי המסמכים המבוקשים, הינם בגדר חומר חקירה. עוד טען כי המסמכים הינם רלוונטיים ואכן נוגעים הם לאישום.
באת-כוח המשיבה, עורכת הדין מאיה חדד, טענה כי העורר מיצה את זכות הערר שלו לבית המשפט המחוזי ועל כן אין לו זכות ערר לבית המשפט העליון. עוד טענה כי המסמכים המבוקשים, הינם מסמכים פנימיים המבוססים על הנחיות פנימיות של היועץ המשפטי לממשלה ומצויים בהם נתונים חסויים מטעמי צנעת הפרט וכי חוק הגנת הפרטיות חל עליהם. מדובר בקורות חיים, פרטים אישיים ומקום מגורים- נתונים שאין להם שום קשר לאישום וכלל אינם חלק מחומר החקירה.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.
סעיף 74(ה) לחסד"פ קובע:
"על החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתן לערור לפני בית המשפט שלערעור שידון בערר בשופט אחד"
ככלל הזכות לערור על החלטת ביניים בהליך פלילי אינה ניתנת לערר, אלא במסגרת הערעור על פסק הדין (ראה בג"ץ 6876/01 ברלאי נ' שופטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו, תק-על 2001(3), 340; בג"ץ 1598/03 גור נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תק-על 2003(1), 2003 וכן בג"ץ 4686/02 פיכמן נ' בית המשפט המחוזי בחיפה, תק-על 2002(2), 2812), ברם קיימים מקרים חריגים, בהם קיימת זכות זו, אלא שהיא חייבת להיות מוקנית באופן מפורש על-ידי חיקוק, ובהעדר הוראה מפורשת אין היא קיימת (ראה ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פד"י מב(1) 732, בעמ' 735).