1. לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט) מתאריך 28.1.2013, ב-מ"ת 43063-12-12, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ב-ת"פ 43019-12-12.
להלן יפורטו בקצירת האומר הנתונים הצריכים להכרעה.
2. נגד העורר ושניים נוספים הוגש כתב אישום, אשר בגדרו יוחסו לעורר בשני אישומים שונים, עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד ברכב, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ותקיפת עובד ציבור במטרה להכשילו בתפקידו.
לפי המתואר בכתב האישום בפריט האישום הראשון, תקף העורר בהיותו שיכור (יחד עם השותפים לכתב האישום - לפי המיוחס להם) נהגי מונית תוך שימוש באלימות פיסית קשה, בין השאר, באמצעות כסאות מתכת ועץ. מעשי התקיפה המתוארים מגוללים מעשי אלימות שהופנו כלפי אחד מנהגי המונית בעת הנסיעה, ובהמשך, כאשר הגיעו לתחנת המוניות, האלימות הופנתה כלפי שני נהגים נוספים. עוד נטען כי העורר (וכן שותף נוסף לכתב האישום) חבלו במונית של אחד הנהגים שאותו תקפו, וניפצו את שמשתו הקדמית. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלוננים - 3 נהגי מוניות (אשר אחד מהם, המתלונן 3, בן 73 שנים) - חבלות ושברים בחלקי גופם: למתלונן 1 נגרם דימום בשפתו העליונה; למתלונן 2 נגרמו חבלות בראשו, שברים באפו וחבלה בברכו; למתלונן 3 נגרמו חבלה בראשו, חתך בצווארו, ורגישות כתוצאה מחבלות בפלג גופו התחתון.
לפי המתואר בפריט האישום השני, בהמשך למעשים שנטען כי בוצעו ותוארו לעיל, הוזעקו כוחות משטרה לטיפול באירוע. נטען כי לאחר איתורם של העורר ואחד מהנאשמים הנוספים בסמוך למקום האירועים, כאשר הובל העורר לניידת המשטרה - הוא השתולל וסירב להיכנס לניידת. במהלך פעולותיו דחף העורר בחוזקה את המתנדבת המשטרתית ותקף במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה את פקח השיטור המשולב שישב לצידו בניידת באמצעות מרפקיו, תוך שהוא מנסה לנגוח בו באמצעות ראשו. זאת ועוד, נטען כי עת הגיעו לתחנת המשטרה, העורר והנאשם הנוסף הנ"ל החלו לתקוף את השוטרים, הפקחים והמתנדבים, אשר היו מצויים באותה עת בחדר המעוכבים. כתוצאה ממעשים אלו, כך נטען, נגרם לפקח השיטור המשולב הנ"ל, בין היתר, שבר בכף ידו, ולשוטר נוסף נגרמה חבלה בראשו.
3. בדיון שהתקיים בתאריך 31.12.2012 בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, הסכימה באת-כח העורר על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר נגד העורר, ובית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר, אשר יבחן את המסוכנות הנשקפת מן העורר. בתסקיר שירות המבחן צויין כי העורר מוכר בשל ביצוע עבירות אלימות בהיותו שיכור כאשר היה קטין (אירועים שההליכים המשפטיים בהם נסתיימו בתאריך 1.2.2012, במתן גמר דין ללא הרשעה, במסגרתו הושת על העורר צו לביצוע שירות לתועלת הציבור ונחתמה ערבות עצמית על-ידי אמו להתחייבות העורר שלא יעבור עוד עבירת אלימות). שירות המבחן התרשם כי לעורר דפוסי התנהגות אלימים כשהוא שרוי תחת השפעת אלכוהול וכי הוא מטשטש את מעורבותו בפלילים, באופן הגורם לכך שהוא איננו מבין את הבעייתיות שבהתנהלותו. משום כך הוערך הסיכון הנשקף ממנו ברמה בינונית. כן צויין כי העורר התקשה לעמוד בצו השל"צ במלואו, ואולם הודגש כי העורר תיפקד באופן חיובי במסגרת הטיפולית שבה הושם. זאת ועוד - שירות המבחן ציין לזכותו של העורר כי יש בגילו הצעיר (העורר בן כ-18) ובהשפעת המעצר (לראשונה בחייו) כדי להוות גורמים מפחיתי סיכון, אשר ניתן להעצימם במסגרת טיפולית. לבסוף, בשקלול הנסיבות כולן, שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אמו ובן זוגה, תוך הרחקתו מאלכוהול ושילובו בהליך טיפולי.
4. בית המשפט המחוזי החליט, על אף המלצת שירות המבחן, לקבל את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי הנכבד הדגיש בהחלטתו את רמת המסוכנות עליה הצביע שירות המבחן בתסקיר וכן את האמור בגמר הדין, אשר ניתן בעניינו של העורר לפני כשנה. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הטענה שהשמיע העורר בפניו, לפיה הדמיון בין האירועים הנוכחיים לקודמים שלגביהם הועמד לדין, מעיד כי המסוכנות הנשקפת ממנו הינה תוצר של שימוש באלכוהול, ולכן היא ניתנת לאיון. בית המשפט המחוזי הדגיש עוד כי העורר התעלם מהתחייבותו במסגרת גמר הדין הנ"ל, שלא לעבור כל עבירת אלימות מסוג כלשהו. לסיום, בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי לא נעלמה ממנו ההתרשמות של שירות המבחן מן המפקחים המוצעים, אך החלטתו נסמכת על הנחת היסוד כי לא ניתן לתת אמון בעורר.
מכאן הערר שלפני.
טענות הצדדים
5. באת-כח העורר הדגישה את האמור בתסקיר שירות המבחן, אשר מצא כי העורר ביטא הבנה ראשונית לכך שבהיותו תחת השפעת אלכוהול הוא מתמודד באופן בעייתי עם מצבים בהם הוא נתון. כן צויין כי שירות המבחן קבע כי קיימים גורמים מפחיתי סיכון: גילו הצעיר; המעצר שבו הוא נתון מזה כחודש, לראשונה בחייו; ההתרשמות החיובית מאמו ובן זוגה והאפשרות הקיימת לבצע התערבות טיפולית ייעודית בתחום האלכוהול. באת-כח העורר הדגישה כי לשיטתה טעה בית המשפט הנכבד קמא כאשר לא אימץ את קביעת שירות המבחן, לפיה - דפוסי ההתנהגות האלימים של העורר הם כאשר הוא מצוי תחת השפעת אלכוהול בלבד. דפוסים אלו ניתנים, לשיטתה, לאיון על דרך של פיקוח והרחקה מאלכוהול, בהתחשב באמון שנתן שירות המבחן במפקחים שהוצעו (אמו ובן זוגה), ובעובדה שבתיק המשפטי הקודם שנדון בעניינו של העורר, לא היתה הפרה, או כל גילוי של אלימות מצידו של העורר במהלך ההליכים המשפטיים והמשמורת שלה העורר היה נתון. באת-כח העורר הגישה את חוות הדעת מטעם היחידה לקידום נוער בעיר מגוריו (המסגרת הטיפולית בה השתתף כאמור) כדי לתמוך בבקשה שבפני. לסיום, ציינה באת-כח העורר את העובדה כי הנאשם 2 לכתב האישום (המואשם גם הוא בשני פריטי האישום), שוחרר לחלופת מעצר, חלף מעצר עד תום ההליכים.
6. בא-כח המשיבה טען מנגד כי נסיבות האירועים המתוארות בכתב האישום אינם מגוללים לכאורה אירוע רגעי של זעם מצידו של העורר. לשיטתו, מדובר בתקיפה חמורה של נהגי מוניות שנמצאים בסיכון כאשר הם עובדים בלילה וכאשר נכנסים למונית אנשים שתויים. בנוסף, מדובר על תקיפת שוטרים בתוך תחנת משטרה. זאת ועוד, מקרה חמור זה מתווסף לעבירות אלימות בנסיבות דומות שביצע העורר בעבר בהיותו קטין (נגד נהג מונית ובעת שהיה שיכור). בשל עבירות אלה הושת על העורר צו לביצוע שירות לתועלת הציבור ונחתמה ערבות עבורו על-ידי אמו, וכל זאת מתוך התחשבות בנסיבותיו האינדיבידואליות. נטען כי נוכח החזרה על מעשי עבירה דומים המיוחסים לו, נלמד שהעורר לא למד את לקחו ואמו איננה, כנראה, גורם שיכול להציב לו גבולות ולהיות לו למשמורנית. הנה כי כן, לשיטת המשיבה, תוצאות מעשיו הקודמים של העורר אמורים היו להציב בפניו תמרור אזהרה, ונוכח המעשים המיוחסים לו לכאורה עתה - הכף נוטה לחובתו בהקשר לשחרורו לחלופת מעצר.
דיון והכרעה
7. בערר זה - נוכח ההסכמה לקיומן של ראיות לכאורה ולעילת מעצר - השאלה היא האם קיימת חלופת מעצר שיכולה לאיין או להפחית את מסוכנותו של העורר. בהקשר זה יש להדגיש כי תכליתו של מעצר עד תום ההליכים, איננה להוות מקדמה "על חשבון" העונש, אלא היא מניעתית בלבד (ראו: בש"פ 2506/05 טקשה נ' מדינת ישראל (28.3.2005). בקונטקסט האמור - הנתון הלכאורי שהעורר "חזר לסורו" מקומו צריך להילקח בחשבון בפריזמה של התכלית העומדת מאחורי הוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).
8. במקרה שעומד בפני - מסקנתי היא כי אין מקום לשחררו של העורר לחלופת מעצר. נסיבות האירוע המיוחסות לעורר מעלות יסוד סביר לחשש שהעורר עלול לסכן את בטחון הציבור.
נוכח האלימות הקשה ועוצמתה הגבוהה במעשים המיוחסים לעורר בשני פריטי האישום והשוני בנסיבות האישיות - המקרה שלפני איננו דומה לעניין שנדון בפני ב-בש"פ 10219/07 קוהן נ' מדינת ישראל (25.12.2007), שם הנאשם עבר כברת דרך טיפולית. זאת ועוד - בעבר הקרוב כבר ביצע העורר עבירות אלימות בנסיבות דומות לאלו המיוחסות לו עתה בכתב האישום, וגמר הדין בעניינו, ניתן רק כשנה לפני האירועים שבכאן. אמנם העורר היה אז קטין, אך אין בכך כדי להקהות מחומרת המעשים, ומהעובדה שעל-פני הדברים, הוא לא עמד בהתחייבותו שלא לחזור על המעשים. נסיבותיו האישיות הקשות של העורר לא נעלמו מפני. ואולם, לנוכח תיאור העבירות המיוחסות לו - עולה לכאורה כי העורר מאבד שליטה באופן מתמשך, עת הוא משתכר. יתר על כן מתסקיר שירות המבחן עולה כי הוא מתקשה לגלות הבנה לעומק בעיותיו ההתנהגותיות ולקחת אחריות על מעשיו. לפיכך - יש לקבוע, בשלב זה, כי העורר מסוכן, ואין בחלופה שהוצעה כדי להפחית מסוכנות זו.
לסיכום: אף כי שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ההשנות הלכאורית של מעשים דומים בטווח זמן קצר יחסית, לאחר שהעורר הוזהר על-ידי בית המשפט בגמר הדין שניתן בעניינו והתחייב שלא לחזור לסורו - מטים את הכף לחובתו באיזון שנדרש פה לפי הוראות סעיף 21 לחוק המעצרים.
9. באת-כח העורר העלתה כאמור גם את העובדה כי הנאשם השני לכתב האישום - שוחרר לחלופת מעצר. אכן עקרון השיוויון בין הנאשמים לענין חלופת המעצר הינו חשוב, והיו מקרים בהם בית משפט זה, מטעמים של צדק והגינות שחרר נאשם ממעצר עד תום ההליכים בעקבות שחרורו של אחר, כשהנסיבות בעניינם היו דומות (ראו למשל: בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל (6.5.1994) (להלן: עניין כריים)). ואולם, בהתחשב במבחנים שקבעה הפסיקה בהקשר זה (עיינו: בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל (30.6.2003); בש"פ 7686/11 רפייב נ' מדינת ישראל (9.9.2003); בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל (14.10.2012) - לא מצאתי כי יש בעובדה שהנאשם השני לכתב האישום (בשני פריטיו) שוחרר לחלופת מעצר כדי ללמד כאן על תוצאה מחייבת דומה בעניינו של העורר. שני נימוקים עיקריים לדבר:
(א) בית המשפט המחוזי הנכבד שנתן את ההחלטה, בגדרה שוחרר הנאשם הנוסף ב-מ"ת 43063-12-12 (מתאריך 10.2.2013), איבחן בין שני הנאשמים. בין היתר צויין שם כי נגד הנאשם הנוסף תלויים ועומדים שני כתבי אישום בגין מעשי אלימות לאחר שתיית אלכוהול, ואולם בניגוד לעורר, שעניינו הקודם הסתיים בגמר דין - הנאשם הנוסף, בשלב זה, לא הורשע בתיקים האחרים שהוגשו נגדו. עוד הודגש כי שירות המבחן העריך כי רמת הסיכון הנשקפת מהנאשם הנוסף היא נמוכה, בניגוד להערכה כי המסוכנות הנשקפת מן העורר היא בינונית.
(ב) התערבותו של בית משפט זה מכח טענת אי-שיוויון, תיעשה רק במקרים מתאימים, ומכל מקום יש לבחון בנפרד ולעיצומה את השאלה האם אמנם יש באופיין ובטיבן של העבירות המיוחסות לעורר כדי להעיד על מסוכנות מובהקת מצידו. ראוי להפנות בהקשר זה לדבריו של השופט מ' אלון: "כאשר עלולה להיגרם סכנה חמורה לשלום הציבור כתוצאה משחרורו של הנאשם ממעצר, הרי שיקול זה של הגנה על שלום הציבור מטה את כף המאזניים שלא לשעות, במקרה זה, לפגם שנפגם עקרון השויון בפני החוק" (ב"ש 1/87 אברהם דננאשוילי ו-2 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 281, 292 (1987)). בעניין כריים, הביע השופט מ' חשין דעה דומה: "לו היה מדובר בעבירות של אלימות קשה, אפשר היה מקום להעדיף את השיקול הכולל של טובת הציבור על פני שיקול ההפליה. במקרה זה הייתי אומר כי שיבוש שנפל בהחלטה אחרת יעמוד על עומדו - שבשתא כיוון דעל על - אך שיבוש שאירע במקום אחד אין זה ראוי לו שיגרור שיבוש במקום אחר אף הוא".