ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו שדחתה את בקשת העוררים לעיון חוזר בהחלטה למעצרם עד תום ההליכים.
1. נגד העוררים הוגש כתב אישום, המייחס להם קשירת קשר להצתת כלי רכב בנתיבי אילון, על רקע התנגדותם ל"תכנית ההתנתקות". במסגרת כתב האישום, מיוחסות לעוררים עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה - עבירה לפי סעיף 332(1)ו(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין"); ניסיון לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה - עבירה לפי סעיף 332(1)ו(2) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע- עבירה לפי סעיף 449(א)(1) יחד עם סעיף 332(1)ו(2) לחוק העונשין, וכן בעבירה של שינוי זהות של רכב - עבירה לפי סעיף 413(ט) לחוק העונשין.
2. על פי הנטען, בחודש אפריל 2005, רכש העורר 1 שני רכבים ישנים שמספרי השלדה שלהם טושטשו. ביום 2.5.2005, הובאו הרכבים האמורים לתל אביב, באמצעות גרר שהזמין העורר 1, והונחו על הכביש בקרבת נתיבי אילון. באותו הלילה נפגשו העורר 1, העורר 2 ואדם שלישי בשם לבקוביץ', ונסעו ברכבו של העורר 1 לשדה המצוי בקרבת הרכבים. אז, הציג העורר 1 בפני האחרים תוכנית, לפיה ייסעו השניים ברכבים הללו בנתיבי אילון ובשלב מסוים יעצרו ויציתו אותם במטרה לחסום הרמטית את התנועה בנתיבים. אז ימלטו השניים לנקודה שנקבעה מראש , שם ימתין להם העורר 1. בהמשכו של אותו לילה הצמידו השלושה לוחיות זיהוי מזויפות לכלי הרכב וניסו למחוק מהם את טביעות אצבעותיהם.
3. בבוקר השכם הגיעו השלושה למקום בו השאירו את הרכבים בליל אמש. העורר 1 העמיס על אחד מהם מזרן וצמיגים, והשלושה נסעו לערוך סיור בנקודה המיועדת לחסימה. עם חזרתם לכלי הרכב, הורה העורר 1 לשניים האחרים לשפוך בתוך כלי הרכב חומרים דליקים, שהוכנו מבעוד מועד. בשלב זה עזב העורר 1 את המקום ויצא אל הנקודה בה נדברו השלושה להיפגש לאחר הוצאתה של התוכנית אל הפועל. בשעה 8:15, בקירוב, הורה העורר 1 לשני האחרים להתניע את כלי הרכב על מנת לממש את מטרת הקשר, אולם עקב תקלה טכנית התנעת הרכבים לא צלחה בידם. משעודכן העורר 1 בתקלה הורה לאחרים להמתין ברכבים בעוד שהוא יצא לכיוונם כדי לבדקה. בשלב זה נעצרו כל השלושה על ידי משטרת ישראל.
4. כב' השופט ח' כבוב קבע כי הונחה בפניו תשתית ראייתית מספקת הקושרת את הנאשמים לעבירות נשוא כתב האישום. עוד נקבע, כי מעשיהם של העוררים מקימים חזקת מסוכנות סטאטוטורית:
"מסוכנות המשיבים נלמדת בראש ובראשונה מטיב ואופי מעשיהם אך גם מחוו"ד המומחה מטעם המבקשת, שבחן את הסיכונים הנובעים מהצתת רכבים בנתיבי איילון - סיכון לנפש ולרכוש... ולעניין תוצאותיו של אירוע כאמור לענייננו, ציין המומחה "תוצאה של אירוע כזה, היא שחרור מהיר של אנרגיה גבוה שמקורה במטען האש של חומר הדחק, הרכב, של מיכלים של חומר דלק נוסף והיא יכולה להיות מלווה בהעפת חפצים בוערים ואף להדלקתם של רכבים סמוכים או פציעות אנשים שניצבים בסמוך"... מסוכנות המשיבים נלמדת לא רק מעצם המעשים אלא גם מהשקפת עולמם ומהמניעים שהביאום לגמירות דעת לבצע מעשים כה חריגים ומסוכנים".
5. כב' השופט כבוב ערך בחינה של חלופות מעצר אפשריות והביא בחשבון את אורח חייהם הנורמטיבי של העוררים והיעדר עבר פלילי. יחד עם זאת, לא מצא השופט לנכון לשחרר את העוררים לחלופת מעצר:
"אין ביהמ"ש יכול להתעלם מהנסיבות המחמירות שקיימות במקרה זה... משיבים המביעים נכונות ליזום ולתכנן כה חריגים ומסוכנים, קל וחמור במצב הרעוע בו נמצא הסדר הביטחוני של מדינת ישראל, אינם ראויים לאימון או התחשבות מצד ביהמ"ש, בעיקר עם בואנו לצפות את התוצאות שעלולות היו לקרות אילולא "תקלת הנס" שעצרה בעד המשיבים מיישום התוכנית. לא ניתן לחצות קווים אדומים תוך נשיאת דגל של השקפת עולם, תהא אשר תהא, או תוך רצון להביא לשינוי במדיניות מטעמים של אמונה או מצפון."
6. בית המשפט ציין כי מדובר במעשים שתחילתם ידועה אך סופם אינו ידוע ולא היה מצוי בשליטת העוררים. העוררים, במעשיהם, יצרו סיכון.
7. בית המשפט הוסיף וקבע כי באיזון בין אינטרס המשיבים לחירות ותוך התחשבות בנסיבותיהם האישיות, ובין האינטרס הציבורי, הכף נוטה לטובת האחרון. יחד עם זאת, נקבע כי יהא זה נכון לבחון את נקודת האיזון בשנית לאחר השלמתה של תוכנית ההתנתקות.
8. ביום 8.9.2005, הוגשה על ידי העוררים בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו. בבקשה טען ב"כ העוררים כי ההתנתקות באה אל קיצה שבועיים ימים קודם לכן והאווירה שהובילה לאירועים נשוא כתב האישום השתנתה, לדבריו, שינוי ממשי. עוד טען בא כוחם של הצדדים שמדובר בצעירים שהם "מלח הארץ" ואינם מסוכנים מטבעם, שקיימת בעניינם חלופת מעצר ראויה וטובה.
9. כב' השופט ד' רוזן לא קיבל טענות אלה. בהתייחסו לעבירת ההצתה - טיבה וחומרתה קבע:
"עבירת ההצתה לעצמה, באמצעותה סכנו המבקשים, לכאורה, נתיב תחבורה הינה עבירה חמורה המעידה על המסוכנות הטמונה במבצעה...אדם השולח אש ברכוש יודע תחילת המעשה, אך אינו יודע את סופו. הבערה האוחזת ברכוש מעצם טבעה וטיבה, מתפשטת ומכלה את כל אשר בדרכה, רכוש ולעיתים מקפחת חיי אדם. אדם השולח אש ברכוש מעיד על המסוכנות הטבועה בו".
10. השופט אף התייחס לנימוקים השאובים מהרקע האישי של העוררים: "האם יש ברקעם החיובי, השכלתם המשופרת והיותם בנים למשפחה טובה ונכבדה, כדי להפחית ממסוכנותם עד לשחרורם מבית המעצר?! נדמה שהתשובה השלילית מזדקרת מאליה".
11. באשר לטענה שסיום ההתנתקות מהווה שינוי נסיבות, קבע השופט שאין עניינם של העוררים דומה לזה של אחרים שביצעו עבירות פליליות במסגרת המאבק בתוכנית, ואכן שוחררו עם הוצאתה אל הפועל וסיומה, וציין כי "'הפיגוע' שתכננו המבקשים לבצע במרכזו של נתיב תחבורה ראשי, הציבם במישור אחר, גבוה ורם בחומרתו".
12. השופט מסכם את החלטתו:
"המבקשים בצעו המיוחס להם עלי כתב האישום, בעיניים פקוחות ובנפש חפצה, מתוך קנאות אידיאולוגית. אמונתם היוקדת בצדקת דרכם, הובילה אותם לתכנן ולבצע "פיגוע" רבתי שרק בנס לא פגע באזרחים תמימים רבים. המניע האידיאולוגי שדחפם והובילם למעשים הקשים, מלמד על מסוכנותם החוצה גבולות של מקום וזמן. המבקשים מסוכנים היו במהלך ביצוע ההינתקות לפניו ואחריו" (הדגשה לא במקום).
13. על החלטה זו הוגש הערר שלפני. בא כוח העוררים, עו"ד אוחיון, חוזר על הנימוקים שהעלה בבקשותיו הקודמות. בערר נטען כי העוררים לא התכוונו לגרום לפגיעה ברכוש או בנפש וספק אם היו מודעים לסכנה כזו, אם אכן היתה קיימת סכנה כזו. בא כוח העוררים מפנה לדבריו של כב' השופט כבוב, לפיהם עם סיום הליך ההינתקות יהיה מקום לשקול מחדש את האיזון בין האינטרס הציבורי לזה הפרטי של העוררים, וטוען כי כל העבירות המיוחסות לעוררים "קשורות בטבורן" לתהליך ההינתקות ועם סיומו, פגה גם מסוכנותם של העוררים. עוד טוען בא כוח העוררים שאין זה ראוי "להכניס בדלת האחורית את חומרת העבירה, כשלעצמה, כעילת מעצר". לדבריו היום, מכל מקום, אין העותרים מסוכנים.
14. ב"כ המדינה, עו"ד מטר, מסכימה כי על דרך העיקרון סיום תהליך ההתנתקות הוא בגדר נסיבה חדשה שיש בה כדי להצדיק בחינה מחדש של החלטות בעניין מעצר עד תום ההליכים. עצורים רבים - כך מסרה - אכן שוחררו ממעצר. ואולם, בענייננו, כך טוענת היא, גם לאחר שיקול מחודש שכזה, וגם כשמביאים בחשבון שתהליך ההתנתקות הסתיים, עומד בעינו הטעם במעצרם עד תום ההליכים של העוררים. העוררים פעלו, כך נטען, ללא כל מעצורים, דבר המצביע על מסוכנותם.