לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.1.2011 בעמ"ת 41139-01-11 (כב' השופט צ' קפאח) אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 20.1.2011 (מ"ת 35218-12-10, כב' השופט ש' בקר) והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב, נהיגה פוחזת, נהיגה בזמן פסילה, נהיגת רכב ללא ביטוח, איומים והתנגדות למעצר חוקי. לפי הנטען בכתב האישום, העורר גנב קטנוע ונהג בו עת שהיה בפסילה. בעודו רוכב על הקטנוע, הבחינו בו שוטרים וסימנו לו לעצור לבדיקה. העורר לא נעתר לבקשתם והמשיך בנסיעה פרועה כאשר השוטרים בעקבותיו. בשלב מסוים במרדף, נטש את הקטנוע ונס על רגליו מפני השוטרים. לבסוף, הצליחו השוטרים לתופסו, אך הוא התפרע והפריע להם לאזוק אותו תוך שהוא מאיים עליהם.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 2.1.2011 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכן כי קיימת עילה למעצרו. עוד נקבע, כי נוכח עברו הפלילי של העורר והמעשים המיוחסים לו, אין מקום להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר בעניינו. העורר ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי אשר נתן את החלטתו בעניין ביום 9.1.2011. בהחלטתו, התייחס בית המשפט המחוזי לשני היבטים שהיו דרושים לערר - אפשרות שליחתו של העורר לתסקיר והתשתית הראייתית שהונחה כנגדו. בעניין הראשון, נקבע כי צדק בית משפט השלום בקובעו כי אין להלאות את שירות המבחן בעניינו של העורר, וזאת מנימוקיו. במסגרת העניין השני, נקבע כי אמנם הוקמה תשתית ראייתית המוכיחה לכאורה את אשמתו של המבקש, "אולם משבחרה היחידה החוקרת לעבות את דו"ח הפעולה של השוטר [באמצעות דגימה של טביעות אצבע מהקטנוע הגנוב ומהקסדה], יש להמתין לתוצאות ולו למען מראית עין של עשיית צדק." ביום 20.1.2011 הגישה המשיבה חוות דעת ראשונית לבית משפט השלום, לפיה טביעות האצבע שנתגלו על הקסדה שייכות לעורר. בעקבות זאת, הורה בית משפט השלום בשנית על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. באותו דיון, טען העורר (שייצוגו הוחלף) טענה חדשה אשר הפתיעה את המשיבה ואת בית המשפט. לפי הטענה, כל ההליך המתנהל כנגדו הינו פגום מיסודו, מאחר שהוגשה תלונה מטעמו למחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש) בגין הכאתו על ידי השוטרים, ולמרות זאת נערך הדיון בעניינו בהעדרו של אישור שפיטה. בית משפט השלום דחה את הטענה בקובעו כי ככל שמבקש העורר לטעון לעניין זה עליו להגיש בקשה מסודרת לעיון חוזר, הגם שעל פני הדברים אין המדובר בנסיבות חדשות. גם על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי אשר נדחה ביום 25.1.2011 על בסיס תוצאת הבדיקה של טביעות האצבע שנמצאו ומסוכנותו של העורר. באותה החלטה גם נקבע, כי בהליכי מעצר לא תמיד קיימת החובה להמתין לתוצאות בדיקתה של מח"ש, וכי מקומן של טענות העורר, באשר להפרת זכויותיו בחקירה, הוא בשלב הדיון העיקרי.
מכאן הערר שלפניי, בגדרו מלין העורר על ההחלטה ומבקש כי בית משפט זה יורה על שחרורו לחלופת מעצר או, לחלופין, על עריכת תסקיר מאת שירות המבחן בעניינו. לטענתו, העבירות המיוחסות לו בכתב האישום אינן מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית ואינן מצדיקות את הותרתו במעצר עד תום ההליכים מבלי שהופנה קודם לכן לשירות המבחן. עוד הוא טוען כי נסיבותיו האישיות - היותו אדם צעיר על גבול הקטינות, השתלבותו במעגל העבודה טרם מעצרו האחרון, ומוכנותה של משפחתו לתמוך בו ולסייע לו בפעם הזו - מצביעות על כך שישנה אפשרות ממשית לאיון מסוכנותו, אותה יש לבחון. לטענתו, הערכאות הקודמות הוטעו (בתום לב) כשנטען בפניהן כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו כחודשיים לאחר שחרורו האחרון, בעוד שלמעשה העבירות המיוחסות לו בוצעו, לכאורה, כתשעה חודשים לאחר שחרורו. נימוקים נוספים לקבלת הערר, מוצא העורר בהתנהלותה הקלוקלת, לטענתו, של המשיבה. לפי הילוכה של טענה זו, המשיבה פעלה בניגוד להנחיותיו של פרקליט המדינה כאשר הגישה כתב אישום כנגד העורר מבלי שהיה בידה אישור שפיטה, ודאגה להשגתו רק חודשיים ויומיים לאחר הגשת כתב האישום נגדו. לטענתו, מדובר בפגם חמור בהתנהלותה של המשיבה אשר פוגע בתחושת הצדק וההגינות וייתכן שמשמיט את הבסיס החוקי לבקשת המעצר. בנוסף, טוען העורר גם למחדלים בחקירתה של המשטרה לרבות הימנעות מחקירת עדים ומניעת היוועצות עם עורך דין במהלך החקירה.
המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הערר וסומכת ידיה לעניין זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, אין ממש בטענתו של העורר כי נפגעה זכותו להיוועץ עם עורך דין, ובכל מקרה דינן של טענות כגון דא להתברר למול המותב שידון בתיק העיקרי. עוד לטענתה, ניסיונות להשגת אישור השפיטה ממח"ש נעשו עם הגשת כתב האישום בעניינו של העורר, אך זו הייתה בשביתה. עם זאת, האישור הושג זמן מה לאחר סיום השביתה, וממילא הזמן בו התנהלו ההליכים למעצרו של העורר, בהעדרו של האישור, הינו קצר ביותר.
לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.
שתיים הן השאלות הדורשות מענה בתיק זה, משאין עוד עוררין על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר (להבדיל מהשגות באשר לעוצמתן): האם נשקפת מן העורר מסוכנות המקימה עילה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, והאם מסוכנות זו, ככל שקיימת, איננה ניתנת לאיון בדרך של חלופת מעצר. דעתי במקרה זה, כדעת הערכאות שקדמו לי, היא כי יש לענות על שתי השאלות הללו בחיוב. אין חולק על כך כי העבירות המיוחסות לעורר אינן מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. עם זאת, ברי כי אין בהעדרה של חזקה שכזו כדי להעיד על קיומה או על העדרה של מסוכנות העומדת בדרישותיו של סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) במקרה הקונקרטי המונח בפני בית המשפט. במקרה דנן, מדובר בעורר שעל אף גילו הצעיר פיתח דפוסי התנהגות של עבריינות רצידיביסטית. העורר צבר לחובתו שתי הרשעות בגין 16 אישומים, שעיקרם בגניבת רכב וחבלה במזיד ברכב, אך ביניהם גם אישום בעבירה של תקיפה סתם. למרבה הצער, עונשי המאסר בפועל שהוטלו על העורר בעבר, כמו גם עונשי המאסר על תנאי שעומדים ותלויים כנגדו, לא שימשו כגורם מחנך ומרתיע עבורו, ופעם נוספת בחר הוא לכאורה (בין אם המדובר הוא בתקופה של חודשיים או תשעה חודשים לאחר שחרורו האחרון) לשוב לסורו. זאת, גם לאחר שניתנה לו הזדמנות של ממש לעלות על דרך הישר עת שוחרר לתוכנית שיקום והצליח להשתלב במעגל העבודה. עברו הפלילי של העורר והמעשים המיוחסים לו מלמדים כי קיים סיכוי גבוה לחזרה על עבירות רכוש מצידו, וכן כי קיים חשש ממשי, נוכח הרשעתו בעבר בעבירה של תקיפה סתם ונוכח האיומים שהשמיע לכאורה כנגד השוטרים, להסלמת התנהגותו ולפנייה לדרך של אלימות מצידו. בית משפט זה, כבר עמד בעבר על היחס שבין עבירות רכוש לעילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים וקבע כך:
"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסוימות יש בהם כדי לסכן את ביטחונה של החברה ואת ביטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסוימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך הימלטות המבצעים מעונש. מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור. לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה." (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נב(4) 268, 272 (1998)).
ואמנם, בנסיבות המקרה, כפי שאלו תוארו לעיל, קמה עילה למעצרו של העורר נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו. אותן נסיבות, שכנעוני בנוסף, כי לא נפל כל פגם בהוראתו של בית המשפט המחוזי לפיה יוותר העורר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, אף מבלי שנערך תסקיר בעניינו. וכך סוכמה ההלכה לעניין זה בבש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2009):
"בשאלה זו נפסק כבר בעבר, כי החובה לשקול את האפשרות לחלופת מעצר קבועה בחוק, ולפיכך על בית המשפט לפעול ככלל על פי חובה זו. יחד עם זאת, בחינה עקרונית זו איננה בהכרח מובילה בכל מקרה לבדיקה קונקרטית על ידי שירות המבחן. במקרים בהם נשללת על פניה האפשרות לחלופת מעצר, כגון מקרים בהם מיוחסת לנאשם עבירת אלימות חמורה ביותר, או מקרים של נאשמים בעלי עבר פלילי מכביד, או כאלה שהוכיחו בעבר כי אין ליתן בהם אמון, או שברחו ממשמורת חוקית - אין צורך להעביר עניינם לבדיקה של שירות המבחן על מנת שיבחן האם קיימת בעבורם חלופת מעצר מתאימה".
כך על דרך הכלל, וכך גם בענייננו. עברו הפלילי המכביד של העורר והמעשים המיוחסים לו מלמדים כי לא ניתן לתת בעורר אמון ולשחררו לחלופת מעצר. העדר המורא של העורר מרשויות האכיפה ומהאפשרות כי יישלח פעם נוספת אל בית האסורים מעיד כי אין בנמצא חלופת מעצר שיהא בה כדי לאיין את מסוכנותו. משכך, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין במקרה זה כל טעם בשימוש בכלי, היעיל והרצוי על דרך הכלל, של תסקיר מאת שירות המבחן לבחינת שחרורו לחלופת מעצר.
משהגענו לנקודה זו, נותרו לנו לבחינה אך טענות העורר בדבר יחס לא הוגן לו זכה, לטענתו, מהמשיבה, וגם בטענות אלו לא נמצאה לי עילה לקבלת הערר. ראשית, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המקום הנכון לבירור טענותיו של העורר בדבר הפגיעה בזכויותיו בחקירה ובדבר מחדלי החקירה בעניינו, הוא במסגרת הדיונים בתיק העיקרי. ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו התבססה על קיומן של ראיות לכאורה נגדו, קיומה של עילת מעצר, והעדר אפשרות לאיון מסוכנותו. בטענותיו, לא היה כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה, שכן זו התבססה בעיקרה על דו"ח הפעולה של השוטר וטביעות האצבע שנמצאו. וכן, לא היה בהן כדי לערער את היסודות האחרים עליהן התבססה ההחלטה. משכך, ומשלא הוכח כי זכויותיו של העורר נפגעו באופן המטיל צל כבד על מעצרו, אין בטענות אלו כדי לגרוע מהמסקנה לפיה על העורר לשהות במעצר עד תום ההליכים נגדו. שנית, לא מצאתי, כפי שיפורט להלן, כי הגשת כתב האישום וניהול הליכי המעצר במשך כחודש ללא אישור שפיטה השמיטו את הבסיס החוקי לבקשת המעצר, כטענת העורר.
הנחיה מספר 2.18 להנחיות פרקליט המדינה (14.4.2008) שכותרתה מדיניות התביעה בתיקי חקירה בהם קיימת תלונה הדדית של שוטר ואזרח - 'נוהל אישור שפיטה' (להלן: ההנחיה), עוסקת במצבים "בהם קיימת 'תלונה הדדית' של שוטר ואזרח, הנוגעת לשימוש בכוח (דהיינו, מצב בו מחד, שוטר טוען, כי הותקף על ידי אזרח, ומאידך, האזרח החשוד בתקיפת השוטר טוען, כי השוטר הוא שתקף אותו), וזאת ביחס לאותה התרחשות עובדתית" (סעיף 1 להנחיה), וקובעת כי במקרים כאלו ישהה התובע את ההחלטה האם להגיש כתב אישום בתיק, עד אשר תתקבל החלטה במח"ש בנוגע לתלונה נגד השוטר (סעיף 3 להנחיה). הרציונאל העומד בבסיסה של ההנחיה, הינו מניעת מצב בו יוגשו שני כתבי אישום, נגד השוטר והאזרח, ודרכם תדבר התביעה בשני קולות, העלולים להוביל אף להחלטות שיפוטיות סותרות (סעיף 2 להנחיה). רציונאל נוסף שניתן לייחס לאותה הנחיה, הינו בירור מקיף והוגן של נסיבות המקרה, טרם תתקבל ההחלטה להעמיד את האזרח לדין. סעיפים 6 ו-7 להנחיה, מבהירים ומגדרים את הוראותיה. לפי סעיף 6 להנחיה:
"מקום בו דן כתב האישום נגד האזרח במספר עבירות (ולא בעבירת תקיפת שוטר בלעדית) ניתן להגיש כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים בהתייחס לעבירות האחרות, עוד קודם לקבלת ההחלטה במח"ש וניהול התיק נגד האזרח בעבירות האחרות ימשיך כסדרו, גם אם מתנהלת במקביל לו חקירת מח"ש, ביחס לטענות בדבר שימוש בכוח על ידי השוטר. במקרים אלה עם תום חקירת מח"ש ניתן יהיה לתקן את כתב האישום, ולהוסיף לו עבירה של תקיפת שוטר."
ולפי סעיף 7 להנחיה:
"מקום בו כתב האישום נגד האזרח איננו בגין תקיפת שוטר, אלא בגין עבירות 'סמוכות', דוגמת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ו/או העלבת עובד ציבור ו/או איומים, ומחומר הראיות עולה, כי עבירות אלו קשורות בתלונתו של האזרח נגד השוטר, יש לבחון את הצורך בקבלת 'אישור השפיטה', בהתאם לכל האמור לעיל ונסיבות העניין".
בחינת המקרה שלפנינו לאורה של ההנחיה, מעלה כי ספק רב אם אמנם חלה כאן חובה על רשויות התביעה, מכוחה של ההנחיה, להשהות את הגשת כתב האישום בעניינו של העורר עד לסיום חקירתה של מח"ש. העורר לא הואשם בענייננו בעבירה של תקיפת שוטר ואך שתיים מן העבירות בהן הואשם הינן עבירות "סמוכות" המעידות על החובה לשקול את הצורך בקבלת אישור שפיטה. עם זאת, גם אם אניח לטובת העורר כי אכן נתקיים כאן צורך בקבלת אישור השפיטה, ולראייה אכן הוגשה בקשה כזו על ידי המדינה והאישור נתקבל בסופו של יום, הרי שעדיין אין לומר כי מדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך ושאיננו ניתן לתיקון בדיעבד. בענייננו, אין צורך להיכנס לשאלות כבדות משקל בדבר ההשלכות האפשרויות של אי ציות לאותה הנחיה מנהלית (ראו למשל: ע"פ 333/20 סרנקו נ' מדינת ישראל, פס' 6 לפסק דינו של השופט הנדל (לא פורסם, 28.10.2010); יואב דותן הנחיות מנהליות, פרק חמישי - החיוב המשפטי בהנחיות המנהליות (1996)). הפגם הנטען הוא פגם בהליך הבקשה למעצר עד תום ההליכים. ההחלטה שניתנה בעניין זה, כפי שפורט באופן נרחב לעיל, התבססה על עברו הפלילי המכביד של העורר וכלל המעשים המיוחסים לו. עובדת הגשתה של התלונה על ידי העורר למח"ש הייתה ידועה לצדדים ולבית המשפט עוד טרם בחן בית משפט השלום את שאלת קיומן של ראיות לכאורה בתיק (ראו הוראתו של בית המשפט לצלם את העורר ולהעביר את חומר החקירה למח"ש בהחלטתו מיום 21.12.2010), ואף על פי כן נקבע כי הונחה התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, החלטה שכאמור אין עליה עוד עוררין. משכך, רשאי היה בית המשפט להתייחס להתנגדות למעצר והאיומים הנטענים כאחד מהשיקולים בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. הנה כי כן, אף אם נאמר - ואין בדבריי משום אמירה שכזו - כי נפל פגם בהחלטה להגיש כתב אישום כנגד העורר בטרם נתקבל אישור השפיטה, הרי שנוכח האמור לעיל ותיקונו של פגם זה בדיעבד, ממילא לא היה בו כדי להביא לבטלותו של כתב האישום או להתערבות בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו (לעניין ההבחנה בין הימצאותו של פגם בהחלטה מנהלית לבין נפקותו של אותו פגם ראו: ע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 637, 646-643 (2000); רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי פ"ד נה(4) 673, 686-684 (2001)).
סוף דבר, הערר נדחה.
ניתנה היום, ד' באדר א' התשע"א (8.2.2011).