1. בפני ערר שהגישה המדינה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא השופט ב' אזולאי) מיום 1.9.2005, בה הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, לאחר שהועמד לדין בגין אירועים אלימים שהתרחשו במתחם "המואסי" בעזה בסוף חודש יוני.
על פי המתואר בכתב האישום פלש המשיב בלילה שבין 26.6.2005 ו-27.6.2005, יחד עם עשרות ישראלים נוספים, לבית נטוש בשכונת "המואסי" שבאזור "טל ים" בחבל עזה. אזור זה הוכרז "שטח צבאי סגור" בצו של אלוף פיקוד הדרום מיום 26.6.2005 והפלישה אל הבית הנטוש נעשתה בניגוד לאותו צו, במחאה על הריסת בתים באזור על ידי צה"ל. ביום 29.6.2005 בשעות הבוקר פעלו כוחות צה"ל לפינוי הפולשים מן הבית, וכן לפינוייה של קבוצת ישראלים נוספת שהתבצרה במבנה נטוש מולו. במהלך הפינוי היכו הפולשים והמתבצרים את החיילים ובעטו בהם וכן ניסו לגרום לתקרים בגלגלי כלי הרכב הצבאיים. בשעות הצהריים שבו הרוחות והתלהטו כשישראלים ופלסטינים ששהו במקום החלו ליידות אבנים אלה באלה. הישראלים, והמשיב ביניהם, לא נענו לחיילי צה"ל שהגיעו למקום וביקשו להפסיק את יידוי האבנים. במהלך אותו אירוע נפצע קצין צה"ל בראשו מאבן ונפגעו אנשים נוספים, ישראלים ופלסטינים. כן נגרם נזק רב לרכוש. בשלב כלשהו תפסו כוחות הבטחון נער פלסטיני שהיה בין מיידי האבנים לעבר הישראלים. בעת שהובל הנער על ידי קצין צה"ל אל הרכב הצבאי במטרה לעוצרו, התקרבו למקום מספר ישראלים שזהותם אינה ידועה, התנפלו על הנער הפלסטיני, תקפו אותו והטיחו בראשו ובגופו אבנים עד שנפצע. בעקבות כך הוביל הקצין את הנער אל מאחורי חומת לבנים במטרה למצוא לו מחסה מפני הפורעים. באותו שלב הותקף הנער על ידי המשיב וישראלים אחרים בבעיטות ובהטחת אבנים והם המשיכו ליידות אבנים לעברו ולעבר פלסטינים נוספים גם לאחר שהושכב, כשהוא פצוע, מעבר לחומה. לאחר ההתרחשויות הללו הועבר הנער הפצוע לידי הפלסטינים והחיילים פרצו אל הבית הנטוש על מנת לפנותו ולעצור את יושביו, אשר גילו התנגדות פעילה לפינוי וזרקו לעבר החיילים חפצים, אבנים וצמיגים בוערים.
2. בשל המעשים המיוחסים לו, כאמור, הוגש נגד המשיב ביום 14.7.2005 כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בו הואשם בעבירות של התפרעות, נסיון לחבלה בכוונה מחמירה, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ושהייה בשטח סגור. בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בקשת המעצר הובאה בפני כבוד השופטת ו' מרוז, אשר הורתה על מעצרו של המשיב עד החלטה אחרת, וכן הורתה לבקשת הסניגור על קיום הדיון בבקשה בפני השופט התורן ביום 31.7.2005. בעקבות הדיון שהתקיים באותו מועד, קבע בית המשפט (כבוד סגן הנשיא השופט ב' אזולאי) בהחלטתו מיום 2.8.2005 כי מעיון בחומר החקירה עולה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת עיקרי העובדות שיוחסו למשיב בכתב האישום. כך יש בחומר שהוצג כדי להצביע לכאורה על כך שהמשיב נטל חלק פעיל ביידוי אבנים על פלסטינים, כי המשיך בכך גם לאחר שאנשי הצבא השתלטו על המצב וכי נטל חלק פעיל בהכאת הנער הפלסטיני יחד עם חבורת האנשים שעמדה סביבו והמשיכה במעשים אלה לאחר שנפצע. אשר לעילת המעצר הצביע בית-משפט קמא על כך שהמעשים המיוחסים למשיב מעידים על רמת מסוכנות גבוהה, במיוחד נוכח העובדה כי מדובר בימים שלפני ביצוע תוכנית ההתנתקות. בהקשר זה הביע בית המשפט את החשש שהמנהיגות הארגונית והחינוכית אשר נטלה חלק באירועי המואסי "תהווה מוקד עידוד ומשיכה למשיב ולאנשים נוספים בעלי אותו רקע אידיאולוגי המתירים לעצמם לנקוט באמצעי פרובוקציה ואלימות בהקשר לתוכנית ההתנתקות ובמצב כזה מתעורר החשש שהמשיב ואחרים ייגררו לביצוע מעשים דומים". יחד עם זאת, לא ראה עצמו בית המשפט פטור גם בנסיבות אלה מלבדוק אפשרות של חלופת מעצר ועל כן הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב ולבדוק במסגרתו את חלופות המעצר שהועלו במהלך הדיון.
3. ביום 18.8.2005 התקיים דיון נוסף בעניינו של המשיב ובו הוגש תסקיר המעצר שנתבקש, הכולל המלצה לשחרור המשיב לחלופת מעצר שנבדקה ונמצאה מתאימה. בהחלטתו מאותו יום קבע בית המשפט כי נוכח הסיכונים המוגברים הנובעים מן העובדה שהליך ההתנתקות מצוי בעיצומו, אין מקום לחלופת מעצר, הגם ששירות המבחן המליץ עליה כחלופה ראויה. עם זאת וברוח החלטתו של בית משפט זה בעניין אחר (ראו בש"פ 7684/05 מדינת ישראל נ' דנינו (לא פורסם)), הורה בית משפט קמא כי עניין החלופה ייבחן שוב בדיון נוסף אותו קבע ליום 1.9.2005. באותו מועד, שב בית משפט קמא ונדרש לעניין מעצרו של המשיב ובהחלטתו מאותו יום קבע כי משהושלם הפינוי של ישובי גוש קטיף, פחת במידה רבה הסיכון לביצוע מעשים אלימים נוספים מצד המשיב וניתן להסתפק בחלופה שעליה המליץ שירות המבחן. על כן, הורה על שחרורו של המשיב בתנאים המגבילים הבאים:
א. מעצר בית ושהייה בישיבה במצפה רמון, תחת פיקוחו של ראש הישיבה, הרב צבי קוסטינר, ואדם נוסף שייקבע על ידי הרב, ועליו יודיע בכתב, שיתחייב אף הוא לפקח על המשיב;
ב. בשבתות בהם יוצאים בחורי הישיבה לבתיהם ובאישורו של ראש הישיבה, יוכל המשיב לצאת לבית הוריו בליווי צמוד של אביו, שלמה קריספין, הלוך ושוב, בתנאים של מעצר בית בביתו פרט ליציאה לתפילות;
ג. ערבות עצמית וערבות צד ג' של המשיב, של הרב קוסטינר ואדם נוסף שימונה על ידו, וכן של אבי המשיב, על סך 50,000 ש"ח כל אחד;
ד. הפקדה כספית או ערבות בנקאית על סך 20,000 ש"ח ;
ה. איסור יציאה מן הארץ והפקדת דרכון, ככל שישנו.
3. על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שבפניי, ובו היא טוענת כי הגם שהחלופה לכשעצמה ראויה, אין מקום להורות על שחרורו של המשיב בתנאים שנקבעו, נוכח מסוכנותו הרבה לציבור בכלל ולציבור בני המיעוטים בפרט. המדינה מוסיפה וטוענת כי המשיב הפגין במעשיו אלימות יוצאת דופן, אשר הונעה ממניעים לאומניים וכמעט שקיפחה חיי אדם. עוד טוענת המדינה כי המשיב נטל חלק דומיננטי ביותר באירועים האלימים נשוא האישום וכי מעשיו אלה מעידים על דפוסים אלימים המושרשים באישיותו. חיזוק לכך מצאה המדינה בעובדה כי למשיב רישום פלילי קודם בעבירת אלימות (תקיפה), אותה ביצע כקטין. עוד מציינת המדינה כי מן התסקיר עולה שהמשיב לא זנח את משנתו האידיאולוגית ומכאן מסוכנותו הרבה והמסקנה כי לא ניתן לסמוך עליו וליתן בו אמון. לגישת המדינה, אין לקשור את המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום להתנתקות, ויש להתייחס אליהם כאל כל אירוע אלים אחר ולהחיל עליהם קריטריונים פליליים ושיקולי מעצר רגילים.
המשיב מצידו מבקש לאמץ את החלטתו של בית המשפט המחוזי באומרו כי מדובר בהחלטה המאזנת כראוי את כל השיקולים הצריכים לעניין. המשיב מוסיף ומעלה השגות שונות לעניין קביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדו במקרה הנדון, בציינו כי לא נדרש להשגות אלה נוכח החלטתו של בית משפט קמא לשחררו לחלופת מעצר אך משהגישה המדינה ערר על החלטה זו, הוא עותר כי השגות אלה תיבחנה אף הן במסגרת הערר שהוגש.
4. הדיון בערר התקיים ביום ו' 2.9.2005, לאחר שבית משפט קמא נעתר לבקשת המדינה ועיכב את שחרורו של המשיב עד לאותו יום בשעה 14:15. לאחר שמיעת טענות הצדדים ובייחוד נוכח עתירתו של המשיב כי ייבחן חומר הראיות שהוצג, נדרשה הבאת חומר זה, הכולל קלטת וידאו וחומר רב נוסף, מבית המשפט בבאר שבע. אי לכך הוריתי ביום 2.9.2005 על המשך מעצרו של המשיב עד למתן החלטה אחרת.
5. עיון בחומר הראיות שהוצג מלמד כי קביעתו של בית משפט קמא באשר לקיומן של ראיות לכאורה במקרה הנדון מעוגנת היטב בחומר הראיות שהוצג ובכללו התמונות והקלטת, בהן נראה לכאורה המשיב כשהוא מיידה אבנים ובועט בנער הפלסטיני הפצוע. יחד עם זאת, צדק בית משפט קמא משהוסיף וקבע כי קיומן של ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של המשיב וכן עילת המעצר הקמה נגדו בשל מעשי האלימות הקשים שבהם הואשם, כל אלה אינם מוציאים את החובה לבחון אפשרות של חלופת מעצר. אכן, אל לנו לערב בין תחושות הבושה והמיאוס המתעוררות נוכח מעשים אלה, ובין החובה הקבועה בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, לתור אחר אמצעי המאפשר להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם, פחותה.
בית המשפט קיבל לידיו תסקיר מעצר ממנו עולה כי החלופה המוצעת בישיבת ההסדר של הרב צבי קוסטינר במצפה רמון הינה חלופה מתאימה וראויה והוא ראה לאמץ המלצה זו, לאחר שנקט משנה זהירות והורה על השחרור רק בתום הליך ההתנתקות. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו, המאזנת היטב בין האינטרס להגן על הציבור בכלל ועל הציבור הערבי בפרט מפני מסוכנותו של המשיב, לבין זכותו של הנאשם, שאשמתו טרם הוכחה, כי בית המשפט לא יורה על מעצרו מאחורי סורג ובריח מקום שניתן להסתפק בחלופה הולמת הפוגעת בחירותו פחות. המשיב הינו צעיר כבן 19 שנים ומתוך תסקיר המעצר עולה כי הוא מונע בעיקר מתחושות של חוסר אונים וחשש לחייו ולחיי אחרים, תוך שהוא נגרר אחר אחרים ומתקשה לעמוד מאחרי החלטות פנימיות שאותן הוא מקבל. נוכח מבנה אישיותו זה של המשיב, נראה כי המקום והתנאים שהוצעו כחלופה יש בהם כדי לצמצם ולנטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו, משום שהם מנתקים אותו מהשפעתם של אלה אשר הובילו את האירועים האלימים. כמו כן, יש בתנאי החלופה המוצעת, בכפוף לתיקון שיפורט להלן, כדי להפחית את החיכוך האפשרי בינו ובין האוכלוסייה הערבית אשר לה נשקפת הסכנה מפניו. כפי שציינתי, החלופה והתנאים שנקבעו נראים לי הולמים ומספקים, להוציא הקביעה לפיה יוכל המשיב לשהות בשבתות בבית הוריו בקריית ארבע, בהשגחת אביו. נראה לי כי על מנת להבטיח את השגת מטרת המעצר כנדרש, מן הראוי שהמשיב יישאר בתחומי הישיבה במצפה רמון לא רק בימי החול אלא גם במהלך השבת, תחת השגחתם הצמודה של הרב קוסטינר והמשגיח הנוסף שייבחר על פי החלטתו של בית משפט קמא.
6. אשר על כן, אני מורה על דחיית הערר, בכפוף לכך שהתנאי בדבר שהותו של המשיב בשבתות בקריית ארבע מתבטל. יתר תנאי השחרור שקבע בית משפט קמא יעמדו בעינם ובהתאם ישהה המשיב בישיבה שבמצפה רמון בכל ימות השבוע וגם בשבתות, בתנאים שנקבעו. בהמשך להחלטתו הנוספת של בית משפט קמא, אני מורה עוד כי תהא למשיב האפשרות להפקיד סך של 10,000 ש"ח מתוך ההפקדה בסך 20,000 ש"ח שנקבעה לו, עד יום 5.9.2005 בשעה 13:00, מבלי שיהיה בכך כדי לעכב את השחרור.
ניתנה היום, ל' באב תשס"ה (4.9.05).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. הג