1. העורר, צעיר כבן 23, עומד לדין בבית-משפט השלום באילת בגין שורה של עבירות אלימות ועבירות רכוש, שביצע על-פי הנטען ביום 8.12.2003 כלפי א.ע. (להלן: המתלונן). האירועים המתוארים בכתב-האישום הם בתמצית אלה: העורר הזמין את המתלונן לדירה שבה התגורר באילת, על-מנת לברר את מהות הקשר שקיים המתלונן עם חברתו של העורר. המתלונן הגיע לדירה בסמוך לשעה 17:45 ובאותו מעמד דקר אותו העורר בירכו הימנית ופצעו, וכן תקף אותו במכת אגרוף באפו, שגרמה לו דימום. לאחר מכן, כלא העורר את המתלונן בדירה, נטל ממנו את מפתחות הרכב, טלפון סלולארי ותיק ובו ארנק וכסף, ונסע ברכבו של המתלונן אל חברתו על-מנת "לגבות ממנה את הסיפור", כדבריו. באותו שלב הוסיף העורר ואמר למתלונן, כי: "הוא מכיר את שיטות החקירה במשטרה ואף יודע להעלים ראיות". לאחר זמן מה חזר העורר לדירה, כשהוא אוחז בידו מקל ותוך איומים אילץ את המתלונן לרשום מסמך שכותרתו "חוזה הלוואה בריבית", לפיו קיבל ממנו המתלונן הלוואה בסך 8,000 ש"ח ביום 20.10.2003 ולפיו מתחייב המתלונן להחזיר לעורר הלוואה זו עד ליום 5.12.2003 בתוספת ריבית בסך 2,000 ש"ח, אחרת יעבור רכבו של המתלונן על שם העורר. כמו-כן הורה העורר למתלונן להתקלח ולהחליף את מכנסיו שהיו מוכתמים בדם במכנסיים אחרים שסיפק לו. בסמוך לשעה 21:00 הגיעה חברתו של העורר לדירה ואז ערך העורר "עימות" בינה לבין המתלונן, באשר לקשר שהתקיים ביניהם. במסגרת "הבירור" שערך העורר, כאמור, יצאו העורר והמתלונן אל דירת המתלונן על-מנת להביא משם את מטען הטלפון הסלולארי של המתלונן ולבדוק את הודעות ה-SMS במכשיר. באותו שלב, ולמרות איומיו של העורר, ניצל המתלונן ההזדמנות שנקרתה בדרכו בעת שנותר לזמן מה לבדו ברכב, ונמלט על נפשו. המתלונן נעצר במחסום הכניסה הצפוני לעיר אילת, על-ידי שומרי המחסום שהבחינו בפציעתו ומכאן התלונה. בשל המעשים המתוארים בכתב-האישום מיוחסות לעורר עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה חבלנית, כליאת שווא, סחיטה באיומים, שיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיה, גניבה ושימוש ברכב ללא רשות בעליו.
2. בית-משפט השלום באילת, אשר בפניו הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, הורה, בהסכמת המשיבה, על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, על-מנת לבחון חלופת מעצר בבית אמו. בתסקיר שהוגש ציין שירות המבחן את מסוכנותו הגבוהה של העורר ופסל את החלופה בבית האם מנימוקים שפורטו באותו תסקיר. בעקבות כך, שב והורה בית-משפט השלום על בדיקת חלופות מעצר נוספות בבית אחיותיו של העורר במושב נווה ימין, אך גם חלופות אלה נשללו על-ידי שירות המבחן כבלתי ראויות. באותו שלב, נבחנה על-ידי שירות המבחן חלופת מעצר רביעית בביתו של מר אייל הנגבי, בן דודו של העורר, בתל-אביב. מר הנגבי, בן 32, נשוי ואב לילד, מנהל בחצר ביתו סדנא לתיקון ושיפור אופנועים כבדים והוא הביע נכונות לקבל את העורר לביתו, לפקח עליו בכל שעות היממה ואף לשלבו בעבודה בסדנא. שירות המבחן התרשם בחיוב ממר הנגבי כמי שבידו להציב גבולות לעורר, להשגיח עליו ולהוות לגביו דמות ביקורתית וסמכותית. על-כן, המליץ בפני בית-המשפט בתסקיר משלים מיום 13.1.2004, על חלופת המעצר הרביעית המוצעת. בדיון שקיים בית-משפט השלום ביום 14.1.2004, התייצב מר אייל הנגבי ונחקר על-ידי בא-כוח המשיבה, וכך ניתנה גם לבית-המשפט ההזדמנות להתרשם ממר הנגבי. בית-משפט השלום לא התעלם מפוטנציאל המסוכנות הגבוה של העורר, עליו הצביע גם שירות המבחן, אך בתום הדיון הגיע למסקנה כי חלופת המעצר המוצעת יש בה כדי להפחית פוטנציאל זה באופן משמעותי ולפיכך, הורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בביתו של מר אייל הנגבי. כן הורה בית-משפט השלום על הפקדה כספית בסך 5,000 ש"ח, התחייבות עצמית בסך 5,000 ש"ח, שתי ערבויות צד ג' בסך 5,000 ש"ח, כל אחת, ועוד הורה כי העורר לא ייצור קשר מכל סוג שהוא עם המתלונן, לא ייכנס לתחום העיר אילת, למעט לצורך ההופעה במשפטו, וכן כי יימצא בפיקוח מעצרים של שירות המבחן למשך שישה חודשים, ויוכל לצאת מביתו בלוויית אחד הערבים, מר הנגבי או אמו של המשיב, על-פי הזמנת שירות המבחן.
3. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ובית-המשפט המחוזי קיבל את הערר בקובעו, כי נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר יובטח הציבור מפניו רק אם ישהה מאחורי סורג ובריח.
מכאן, הערר שבפניי.
העורר חוזר ומפנה אל האמור בתסקיר המשלים של שירות המבחן ואל החלטתו של בית-משפט השלום אותה הוא מבקש לאמץ בהדגישו כי החלופה שנמצאה הולמת הייתה הרביעית מבין החלופות שהוצעו. עוד מציין העורר, כי המשיבה הסכימה לקבלת תסקיר מעצר לצורך בדיקת חלופת מעצר ועל כן, אין לקבל את העמדה השונה שהוצגה בפני בית-המשפט המחוזי, לפיה במקרה הנדון אין מקום לחלופה כלשהי. לבסוף, מציין העורר כי על אף חומרת המעשים המיוחסים לו יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו וכי כאדם צעיר בן 23, שנסיבותיו האישיות קשות, הוא עורך עתה חשבון נפש, בעקבות תקופת המעצר שבה הוא שוהה, ובכוונתו לשנות את דרכיו. במהלך הדיון אף הגיש העורר מכתב אישי ברוח דברים אלה.
4. מעשי האלימות המיוחסים לעורר בכתב-האישום אינם קלים, וחומרתם מתעצמת נוכח השימוש בסכין שעשה העורר, כנטען. כמו-כן, עומדות לחובת העורר שתי הרשעות קודמות, אחת מהן בעבירת אלימות, אשר בגינה אף תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה. אכן, בית-משפט זה קבע לא פעם כי תופעת הסכינאות כדרך ליישוב סכסוכים ומחלוקות, היא תופעה חמורה שיש לשרשה ובמקרים רבים די היה בכך שמעשה העבירה המיוחס לנאשם כלל שימוש בסכין, על-מנת להורות כי יש לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (ראו: בש"פ 10676/03 טמנו בני ווסיה נ' מדינת ישראל; בש"פ 5443/03 חמודה לובאני נ' מדינת ישראל; בש"פ 5986/03 מובארק בן רביעה נ' מדינת ישראל; בש"פ 2773/02 זבולון יושבייב נ' מדינת ישראל). יחד עם זאת, אין זה כלל בל יעבור ומקום שבו משתכנע בית-המשפט כי קיימת חלופת מעצר ראויה והולמת, וכי מכלול הנסיבות מצביע על כך שהחלופה עשויה להפחית במידה משמעותית את המסוכנות הנשקפת מן העורר, כי אז יש להסתפק בחלופת מעצר גם מקום שבו נעשה שימוש בסכין.
במקרה שלפנינו, ערך בית-משפט השלום בסיועו של שירות המבחן בדיקה רצינית ומעמיקה של כל אחת מחלופות המעצר אותן הציע העורר ודעתו לא נחה עד אשר הובאה בפניו חלופה רביעית במספר, אותה מצא ראויה, בהמלצת שירות המבחן. בהתחשב בכך וכן בהתחשב בגילו הצעיר של העורר, ובכך שהחלופה שהוצעה כוללת לא רק השגחה אפקטיבית על העורר אלא גם סיכוי לשלבו בעבודה ולשקמו בפיקוח שירות המבחן, הגעתי למסקנה, לא בלי היסוס, כי יש לקבל את הערר, להשיב על כנה את החלטתו של בית-משפט השלום ולהורות על שחרורו של העורר בתנאים כפי שנקבעו באותה החלטה. יש לקוות כי העורר ישכיל לנצל לטובה הזדמנות חריגה זו ויצדיק את האמון הניתן בו.
אני מורה, אפוא, על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בהשגחתו של מר אייל הנגבי בביתו שברח' חרותינו 45, שכונת התקווה, תל-אביב. עוד אני מורה, כי כל יתר התנאים שקבע בית-משפט השלום לשחרור העורר יעמדו בעינם.
ניתנה היום, י"ז שבט, תשס"ד (09.02.04).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.