1. בפני ערר שהוגש לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.10.2013 (מ"ת 4359-04-13, השופט צ' קאפח), אשר במסגרתה נדחו בקשות שונות של העורר לקבל לעיונו מסמכים שלטענתו מהווים חומר חקירה.
2. ביום 21.4.2013 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו מספר מקרים שעניינם מעשי מרמה, זיוף והונאה שונים (ת"פ 34373-04-13). על פי כתב האישום, המונה 14 אישומים שונים, במספר רב של הזדמנויות, העורר הציג בפני גורמים שונים מצגי שווא בדבר עיסוקו, יכולתו הכלכלית ותוכניותיו העסקיות, ובהמשך לכך הציע להם להשקיע כספים בעסקאות שיבטיחו להם רווח כלכלי. זאת, במטרה לקבל לידיו, במרמה, סכומי כסף ולשלשלם לכיסו. כתב האישום מתייחס לעורר את העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הוצאת שיק ללא כיסוי (לפי סעיף 432(א) לחוק העונשין); סחיטה באיומים שהביאה לכדי דבר (לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין); זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר (לפי סעיף 418 לחוק העונשין); ושימוש במסמך מזויף (עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין).
3. מלכתחילה, הבקשות הנוגעות לחומרי החקירה, שהוגשו לבית המשפט קמא, השתרעו על פני כמה "קבוצות" של מסמכים - חומר שנאסף על-ידי צוות תכנית הטלוויזיה "כלבוטק" באשר לפעילותו של העורר, ובכלל זה ראיונות עם מתלוננים שונים, אשר חלקם מהווים עדי תביעה; חומר בנוגע למצבם הרפואי-פסיכיאטרי של חלק מעדי התביעה; המרשם הפלילי של עדי התביעה; חומרי חקירה בנוגע לפרשה אחרת שבה מעורב אחד מעדי התביעה; חומרים הנוגעים להליכים משמעתיים נגד שלושה מעדי התביעה שהם עורכי דין.
4. במהלך הדיון בפני צמצם בא-כוחו של העורר את מסגרת הערר. בכל הנוגע לחומר שנאסף על-ידי צוות תוכנית הטלוויזיה "כלבוטק" הוברר כי נכון למועד הגשת הערר ההחלטה הסופית בעניין טרם התקבלה בבית המשפט המחוזי, ועל כן העורר משך את עררו, תוך שמירת טענותיו לגופו של עניין. באשר לחומר בנוגע למצבם הרפואי-פסיכיאטרי של חלק מעדי התביעה, הודיע בא-כוחו של העורר על משיכת הערר בהמשך לטענה מקדמית שהעלה בא-כוח המשיבה בכל הנוגע לכך שההליך המתאים לבקש חומרים אלה, אשר מוטל עליהם חיסיון רפואי, הוא במסגרת סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, וזאת נוכח הוראות סעיפים 74(ו) ו-78 לחוק סדר הדין הפלילי המחריגות מתחולתו של ההסדר הרגיל בכל הנוגע לגילוי חומר חקירה ראיות חסויות וכן חומרים שגילויים אסור "לפי כל דין" (לאי-תחולתו של סעיף 74 בכל הנוגע לראיות עליהם מוטל חיסיון רפואי, ראו למשל: בש"פ 9081/12 פלוני נ' מדינת ישראל (6.1.2013); בש"פ 3772/13 פלוני נ' מדינת ישראל (10.6.2013)). באשר להליכים המשמעתיים בלשכת עורכי הדין, הסכימו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, כי יוצא צו המורה ללשכת עורכי הדין להעביר לבית המשפט קמא (השופט צ' קאפח) את רשימת ההליכים המשמעתיים שהתנהלו או מתנהלים, ככל שישנם כאלו, כנגד עד התביעה י.ג., כפי שהוחלט גם בעניינו של עד התביעה ג.ש., כך שלאחר קבלת הרשימה, יחליט בית המשפט קמא בדבר הרלוונטיות של המצוי בה, וכך אני מורה.
5. בכל הנוגע למרשם הפלילי של עדי התביעה, טענותיו של העורר מופנות כנגד החלטתו של השופט קאפח מיום 24.10.2013, שקבע לאחר עיון בחומר האמור כי אין לפרטי המרשם רלוונטיות לאישומים נגד העורר. בא-כוח המשיבה, מנגד, סומך ידו על החלטתו של בית המשפט קמא, וטוען כי עברם הפלילי של העדים איננו רלוונטי בנסיבות העניין להגנתו של העורר, וכי על-פי העקרונות לעניין מסירת רישום פלילי, המחייבים איזון בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין שמירה על כבודם ופרטיותם של עדים (ראו למשל: בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (7.2.2007))) אין הצדקה להיענות לבקשה זו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין זה פרטי המרשם הפלילי של עדי התביעה הוגשו אף לעיוני. מסקנתי היא, על בסיס העיון בהם, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה. בעניינם של מרבית העדים לא קיים כלל מרשם פלילי. בכל הנוגע למקצת העדים שביחס אליהם קיים מרשם כזה, הרי שאני סבורה כי האפשרות לעשות בו שימוש לצורך הגנתו של המבקש נראית לכאורה ספקולטיבית ורחוקה, בין השאר בשים לב למהות העבירות וכן למועד ביצוען. בנסיבות אלה, אין הצדקה להיענות לבקשה כאשר היא נבחנת אל מול זכותם של העדים לפרטיות.
6. טענה נוספת של בא-כוח העורר התייחסה, כאמור, לקבלת חומרי חקירה שעניינם הליך אחר שמתנהל כנגד אחד המתלוננים, המשמש כעד תביעה ושכנגדו הוגש כתב אישום על בסיס חומרים אלה. לטענת העורר חומר זה דרוש לו על מנת לבסס טענה של "עדות שיטה" כנגד העד. בא-כוח המשיבה מתנגד לבקשה זו וטוען כי אין מקום להעביר לעורר חומר חקירה בתיק שאינו קשור אליו רק נוכח כך אותו נאשם משמש כעד במשפטו של העורר, ומה גם שכתב האישום שהוגש בפרשה זו נמצא בידי העורר ויכול לסייע לו להצגת הטענות שבהן הוא מעוניין בהקשר לכך. בא-כוח המשיבה הוסיף והדגיש כי בקשות עיון מסוג זה יש לבחון גם לאור העיקרון בדבר סופיות תשובותיהם של עדים בעניינים "נלווים", במובן זה שאין מקום להיגרר לניהולו של "משפט הוכחות" המתמקד בחומר החקירה בתיקים אחרים (בהפנייה לבג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 130-129 (1985)). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל את הערר גם בעניין זה. אכן, זכות העיון בחומרי חקירה הוכרה כזכות מרכזית בהליך הפלילי, ובהתאם לכך בית משפט זה חזר ופסק כי אין לפרש את המונח "חומר חקירה" באופן דווקני ומצומצם (ראו למשל: עניין אל הוזייל, בעמ' 129; בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 429 (2001)). עם זאת, אין לכך כדי לאפשר את הרחבתה של זכות העיון גם לחומרים שהרלוונטיות שלהן היא רחוקה ושולית או לתת יד ל"מסע דיג" מתוך תקווה ספקולטיבית (ראו למשל: עניין אל הוזייל, שם; בש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל (30.12.2004)).
7. אכן, לא ניתן לקבוע באופן גורף כי אין מקום להעביר לנאשם תיק חקירה בעניינו של עד המעיד כנגדו (ראו והשוו: בש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל (23.2.2009)). גם בעניין אל הוזייל, שאליו הפנה בא-כוח המשיבה, לא נקבע באופן מוחלט כי אין להעביר חומרים מסוג זה. כפי שצוין, נקבע שם כי בא-כוחו של נאשם יכול לחקור עדים בנוגע למעורבותם במעשים פליליים אחרים, אך תשובותיהם לשאלות אלה, שנסבות על עניינים "נלווים" אמורות להיות סופיות, במובן זה שלא יתאפשר ניהולו של "משפט" נוסף בעניינו הנפרד של העד במסגרת משפטו של הנאשם (עניין אל הוזייל, בעמ' 129).
8. לאחר שנדרשתי לאיזון בין בעניינינו, לא שוכנעתי כי העורר הניח תשתית מספקת לטענתו כי כלל חומרי החקירה בעניינו של העד הם בעלי משקל משמעותי להגנתו, וזאת במיוחד בשים לב לכך שכתב האישום באותה פרשה מצוי בידי העורר (ראו והשוו: בש"פ 3927/05 פלוני נ' מדינת ישראל(10.5.2005)). יוער כי בא-כוחו של העורר ציין כי כתב האישום הגיע לידיו לאחר שמצא אותו בחיפוש באינטרנט, ובא-כוח המשיבה הודיע כי ככל שהדבר דרוש לעורר הרי שאין מניעה למסור לו עותק של כתב האישום אם יבקש לקבל עותק רשמי ממנו במישרין מן הפרקליטות. בקשתו של העורר לעיין בחומרי החקירה הגולמיים נומקה כאמור בחתירה להוכיח "עדות שיטה". אולם, העורר לא הסביר בבקשתו, או בדיון בפני, כיצד יהיה בכך כדי להוסיף להגנתו של העורר יותר מאשר העיון בכתב האישום שהוגש בנסיבות אלו, לא מצאתי לקבל את הערר בנקודה זו.
9. סוף דבר: הערר במתכונתו הנותרת (בעקבות מחיקת חלק מחלקיו) - מתקבל רק בכל הנוגע להוצאת הצו כלפי לשכת עורכי הדין, כאמור בפסקה 4 לעיל ונדחה בכל הנוגע לבקשות העיון במרשם הפלילי ותיקי החקירה של העדים.
ניתנה היום, ז' בכסלו התשע"ד (10.11.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. או
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il