1. מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ) בעמ"ת 5232-09-12 מיום 05.09.12 ובה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופט א' ברסלר-גונן) במ"ת 48431-07-12 מיום 15.08.12, אשר בה הורה בית המשפט על מעצר המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים.
2. בחודש יולי 2012 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע ובו שני אישומים. על פי הנטען באישום הראשון, קשר המבקש קשר עם חברו הקטין לגנוב קטנוע ברחוב שאול המלך בעיר באר שבע ביום 20.07.12, סמוך לחצות הלילה. המבקש והקטין חיבלו יחדיו בקטנוע, הניעו אותו ונמלטו מהמקום כשהם רכובים על הקטנוע. לאחר שהרחיקו מספר רחובות מהמקום עצרו השניים ברחוב מבצע עובדה, אז הבחינו בהם שלושה שוטרים שהיו בסמיכות מקום. משהבחינו המבקש והקטין בשוטרים עלו שוב על הקטנוע וניסו להימלט מפני השוטרים הדולקים אחריהם, תוך שהם מבצעים, כך על פי הנטען בכתב האישום, עבירות רבות ובהן נהיגה במהירות מופרזת, נסיעה בנתיב נגד כיוון התנועה ונסיעה ברמזור אדום. על פי המיוחס לו, עלה המבקש על מדרכה ונסע לכיוון פארק סמוך ובו הניחו המבקש והקטין את הקטנוע ונמלטו רגלית עד אשר הגיעו לפיצריה הנמצאת בקרבת מקום שם נתפסו. בעת שנתפס אף נמצאה בכליו של המבקש סכין. בגין מעשים אלה מיוחסות למבקש עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, גניבת רכב לפי סעיף 413ב(ב), שימוש ברכב ללא רשות לפי סעיף 413ג, חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה, נהיגה פוחזת של רכב לפי סעיף 388(א)(1), נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רשיון נהיגה לפי סעיף 10(א) בצירוף 38(1) לפקודה, נהיגה ללא תעודת ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, וכן החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין והכשלת שוטר לפי סעיף 275 לחוק.
על פי הנטען באישום השני, כשבועיים לפני התרחשות האירוע נשוא האישום הראשון, בין התאריכים 5.07.12 בשעה 17:30 ל-6.07.12 בשעה 6:30, במועד אשר אינו ידוע למאשימה, גנבו המבקש והקטין בצוותא חדא קטנוע ברחוב יאשיהו בבאר שבע, קטנוע אשר נמצא שרוף כשעתיים לאחר מכן. בשל כך יוחסה למבקש עבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין.
עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו בטענה כי בחומרי החקירה קיימות ראיות לכאורה כי אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו. המדינה טענה כי כנגד המבקש קמה עילת מעצר כוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 בשל מסוכנותו של המבקש ולאור רישום קודם, ללא הרשעה, בעבירות רכוש מבית המשפט לנוער, וכן תיקים נוספים התלויים ועומדים כנגדו בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, החזקת סם לצריכה עצמית ופציעה, חבלה והחזקת סכין. בדיון שהתקיים בבית משפט השלום בבאר שבע ביום 25.07.12 הסכים בא-כוחו של המבקש לקיומן של ראיות לכאורה בהסתמך על בקשת המדינה ומבלי לעיין בחומר הראיות. כב' השופטת מ' וולפסון קבעה כי מתקיימת בעניינו של המבקש עילת המסוכנות ומשכך שלחה אותו לקבלת תסקיר לשם בחינת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר בבית אימו, כפי שהציע בא-כוחו של המבקש. בדיון שנערך לאחר קבלת התסקיר, ביום 6.08.12 בפני כב' השופט א' ברסלר-גונן, טען בא-כוחו של המבקש כי לאחר עיון בראיות הקיימות מצא שאין בהן כדי לקיים את דרישת הימצאותן של ראיות לכאורה. משכך, דן בית המשפט בשאלה זו והכריע כי התשתית הראייתית שהונחה לפניו מקימה את דרישת הראיות לכאורה וכי גם מסוכנותו של המבקש הוכחה כדי הצורך. על החלטה זו ערר המבקש בפני כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ בבית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר לאחר דיון בערר אישרה את מסקנותיה של ערכאה קמא.
3. מכאן בקשת הרשות לערור שלפניי. טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא כאשר הורה לעצור אותו עד תום ההליכים, הואיל והראיות שהונחו לפני בית המשפט אינן צולחות לשיטתו את המשוכה המצויה בדרישת קיומן של ראיות לכאורה. לטענתו, עדותו של הקטין אמנם קושרת את המבקש לאירוע המתואר באישום השני, אולם אין בה או בעימות שנערך ביניהם כדי לקשור אותו לאישום הראשון. לגישת הסנגור, בהיעדר תשתית מספקת לאישום הראשון לא קמה הצדקה להורות על מעצר מרשו בגין האישום השני. הטעם לכך הוא שבאישום השני, המוקדם מביניהם, שוחרר המבקש בהסכמת המשטרה לחלופת מעצר בבית אמו, והתפנית שהביאה להגשת בקשת המדינה להורות על מעצרו עד לסיום ההליכים נבעה מהחשד שביצע עבירות נוספות בדמות האישום הראשון, על אף שיחרורו בגין האישום השני. המאשימה ביקשה לבסס את התשתית של הראיות לכאורה באישום הראשון על יסוד הדוחות של השוטרים אשר רדפו אחרי המבקש ולבסוף אף הצליחו להניח עליו את ידיהם. אלא, טוען המבקש, לא נשמר קשר עין רציף בין השוטרים לבינו מרגע שנטש לטענתם את הקטנוע ועד אשר נתפס בפיצריה סמוכה. זה אשר רכב על הקטנוע חמק מהשוטרים שדלקו אחריו, ואילו המבקש כלל לא נתפס על ידי שוטרים אלה, אלא על ידי שוטר אחר אשר תפסו ומסרו לשוטרים האחרים. לפשר היותו מתנשף ומזיע מסר המבקש הסבר חלופי. כמו כן, בטביעות האצבע שנלקחו מן הקטנוע לא נמצאה התאמה לטביעות אצבעו של המבקש. על בסיס טענה זו להיעדר קיומן של ראיות לכאורה מתבקשת רשות הערר ובה הבקשה להורות על שחרורו ממעצר של המבקש.
4. אכן הדרך בה מציג הסנגור את סוגיית הראיות לכאורה באשר לאישום הראשון עשויה במבט ראשון לעורר קושי. ברם, מצטיירת תמונה אחרת מעיון בהחלטות ובפרוטוקולים של ערכאות קמא. אבהיר.
שתי קבוצות של ראיות לכאורה קיימות בענייננו. האחת, ראשיתה בעדותו של הקטין ובדברי המבקש בעימות שנערך בין הקטין ובינו. האחרת, עניינה בדוחות הפעולה של השוטרים אשר ביצעו את המרדף ואשר לידם נמסר המבקש כאשר נתפס בפיצריה על ידי שוטר אחר.
באשר לעדות הקטין, בחקירתו התייחס הקטין לאירועים אחרים בהם היה מעורב עם המבקש בגניבות קטנועים ובהם האירוע נשוא האישום השני, אולם אין בדבריו התייחסות מפורשת הקושרת את המבקש אל גניבת הקטנוע המתוארת באישום הראשון. כמו כן, גם דברי המבקש בעימות שנערך בינו ובין הקטין ולפיהם הוא שלימד את הקטין נהיגה בקטנוע אין בהם כדי לקשור בהכרח את המבקש לאירוע ספציפי זה. נקודות אלו הודגשו על ידי הסנגוריה.
וכעת באשר לדוחות הפעולה של השוטרים אשר ניהלו את המרדף. אמנם, האדם אשר רכב על הקטנוע לא נתפס על ידי השוטרים בכף, וזאת משום שעלה על מדרכה, נכנס לפארק סמוך ושם נטש את הקטנוע. עם זאת, זמן קצר ביותר לאחר מכן נתפס המבקש, על ידי שוטר אחר, כשהוא בפיצריה הסמוכה למקום בו ננטש הקטנוע בעודו מזיע ומתנשף. גם דיווח זה כשלעצמו, לצד הסבר שמסר המבקש לפשר האופן בו נמצא באותה פיצריה, מעורר שאלה האם ראיות לכאורה אלו די בהן כדי להצדיק את המשך מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים.
בהקשר זה הזרקור מופנה לראיה לכאורה נוספת. זיהויו של המבקש על ידי השוטרים לא התבסס כל כולו על הימצאותו בסמוך או על היותו מתנשף ומזיע. זיהויו התבסס גם על זהות בין לבושו של רוכב הקטנוע לבין לבושו של המבקש בעת שנתפס. לזיהוי זה אין בבקשת המבקש כל אזכור וממילא גם לא התייחסות ומענה.
בהיעדר כל טיעון בבקשה נגד ראיה זו, מארג השיקולים מטה נגד מתן רשות ערעור. רוצה לומר, לו היה עולה שמסקנת בתי משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה אינה מבוססת היה מקום לשקול קביעת העניין לדיון כדי למנוע מצב שהמבקש יוחזק ללא הוכחת המשוכה הראייתית הנדרשת. ואולם, עולה שאין זה המצב.
כידוע, הכלל שנקבע בעניין זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133) הוא כי על התביעה להוכיח שהחומר הגולמי בראיות החקירה טומן בחובו סיכוי סביר להרשעת הנאשם. במקרה שלפנינו, אכן, אופיין של הראיות לכאורה שהוצגו בפני בית המשפט הוא נסיבתי. המבקש לא נתפס בכף על ידי השוטרים אשר ניהלו אחריו את המרדף, אך לאחר שנתפס בידי שוטר אחר, זוהה על ידם בהיותו סמוך מאוד במקום ובזמן כשהוא מתנשף ומזיע, ולבושו עונה על תיאור לבושו של זה אשר אך לפני דקות אחדות דלקו אחריו. לראיה לכאורה זו נוסיף את עדותו של הקטין הקושרת אותו לאישום השני, הדומה במהותו לראשון, ולאירועים אחרים של גניבת קטנועים וכן הדברים שמסר המבקש בעימות בינו לבין הקטין ולפיהם הוא שלימד את הקטין לרכוב על קטנוע. התוצאה היא שעל פני הדברים לא נפלה טעות במסקנה המשותפת לבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שישנו משקל מצטבר של ראיות לכאורה אשר גם אם אין בהן כדי להסיר כל ספק סביר, די בהן כדי למלא את דרישת הדין ביחס לראיות לכאורה. משקלן הסופי של הראיות הנסיבתיות לרבות זיהוי הלבוש ייבחן בהליך העיקרי לאחר שתעבורנה את כור ההיתוך של המשפט.
5. לכן, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה. עם זאת, בהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע ציינה השופטת המלומדת בסיום החלטתה: "גילו הצעיר של העורר הוא זה שהביא את ביהמ"ש להציע לסנגור ולעורר לחפש חלופה אחרת, וטוב יעשה אם ישקלו אופציה זו שניתנה על ידי ביהמ"ש". דחיית הבקשה הנדונה אינה שוללת הגשת בקשה חדשה שתכלול חלופה משופרת. יצויין כי החלופה שהוצעה נמצאה לא ראויה גם על פי בדיקת שירות מבחן. אין בכך כדי להביע עמדה בדבר הבקשה שטרם הוגשה. חזקה על בית משפט השלום שישקול את מלוא הנסיבות אם תוגש בקשה לעיון חוזר.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ל' בתשרי תשע"ג (16.10.2012).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. הג
מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 077-2703333 end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il