1. נגד העורר וארבעה נאשמים נוספים הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בו יוחסו להם עבירות בטחוניות חמורות. בין היתר הואשם המערער בקשירת קשר לעבור עבירות על בטחון המדינה, לפי סעיף 92 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); בקיום מגע עם סוכן חוץ, לפי סעיף 114 לחוק; בחברות בארגון טרוריסטי, לפי סעיף 3 לפקודה למניעת טרור (להלן: הפקודה); בתמיכה בארגון טרוריסטי לפי סעיף 4(ד) לפקודה; ובעבירות של חברות בהתאחדות בלתי מותרת וביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, וכן באחזקת קרנות השייכות להתאחדות בלתי מותרת, עבירות לפי תקנות 85(1)(א), (ב)(ג)(ו) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, כמו כן הואשם העורר בעבירות של הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיפים 3, 4 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר, כיושב ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית (להלן: התנועה), מילא תפקיד מרכזי ביחד עם הנאשמים האחרים בביצוע העבירות שיוחסו להם.
כתב האישום מייחס לעורר ולנאשמים האחרים עבירות רבות, שבוצעו לאורך תקופה ממושכת, בצורה שיטתית ומתוחכמת. על פי כתב האישום, קשרו העורר ויתר הנאשמים קשר להקמת מוסדות של התנועה, כדי לגייס כספים מארגוני החמא"ס בחו"ל ולהעבירם לארגוני הצדקה של החמא"ס ביהודה, שומרון ורצועת עזה, למוסדות התנועה בישראל ולאסירים ועצורים שהיו מעורבים בעבירות בטחוניות ובפעילות טרור. כל זאת, על מנת לקדם את מטרות התנועה, העולות בקנה אחד עם מטרות החמא"ס. על פי כתב האישום, במסגרת הקשר ולשם קידומו פעלו הנאשמים לגיוס כספים מארגוני חמא"ס בחו"ל באמצעות המוסד לסיוע הומניטארי (חברה שהוקמה בידי העורר, שעמד בראשה מאז הקמתה) והעבירו כספים אלה או תמורתם למוסדות שונים של התנועה בישראל, לאגודות צדקה של החמא"ס בשטחים, לאסירים ועצורים שהיו מעורבים בעבירות בטחוניות ובפעולות טרור, ולמשפחותיהם.
2. בית המשפט המחוזי (השופט י' גריל), דן בפירוט רב באישומים המיוחסים לעורר וליתר הנאשמים, בחן את הראיות לכאורה וקבע, לאחר עיון בחומר הראיות הרב שהונח בפניו, כי נגד העורר יש ראיות לכאורה מספיקות לביסוס כל אחד מהאישומים שיוחסו לו. חומר הראיות רב מכדי להקיפו. התביעה הגישה לבית המשפט תשתית ראייתית פרי עבודת איסוף מקיפה, חקירה מודיעינית ומעקב של מומחים מקצועיים. כל אלה נאספו לחומר רב היקף, אשר על פניו, בבחינה לכאורית, יש בו פוטנציאל ראייתי מפליל כנדרש בשלב זה של ההליכים. מתברר כי שמו של העורר מופיע על מאות פקסים ומכתבים של הנאשמת 6 - "המוסד לסיוע הומניטרי" - שנשלחו לגופים בחו"ל, אשר הוכרזו כארגוני טרור וכהתאחדות בלתי מותרת. כך, ההתכתבות עם ארגון "אל אקצה" בגרמניה (נשוא האישום הראשון). כך גם מערכת היחסים עם קרן "אינטרפאל" בבריטניה, שאף היא הוכרזה כארגון טרור והתאחדות בלתי מותרת. על-פי חוות דעת המומחה, שהוגשה מטעם המדינה, "אינטרפאל" היא הגורם הבולט במערך איסוף הכספים של החמא"ס במערב אירופה. יש ראיות לכך שהקשרים האינטנסיביים שקיימו העורר ויתר הנאשמים עם "אינטרפאל", היו במטרה לסייע לקרן להעביר כספים לישראל ולשטחים למימוש מטרותיה, שהן מטרותיו של ארגון החמא"ס. כמו כן, יש ראיות לכאורה לכך שהעורר ויתר הנאשמים עמדו בקשר קבוע ורצוף עם סוכן חוץ, שהוא מראשי קרן אינטרפאל ומבכירי החמא"ס, וביצעו בכספים פעולות בהתאם להנחיות פעילי הקרן האמורה. עוד הונחה תשתית ראייתית גם לנטען באישום השלישי כי העורר הינו חבר במועצת המנהלים של "קואליציית הצדקה",ארגון גג המאחד עשרות ארגונים איסלמיים מרחבי העולם, שנוסד באוקטובר 2000, במעורבות אקטיבית של הנהגת החמא"ס.
מחומר הראיות לכאורה עולה כי יו"ר הקואליציה הינו השיח' יוסף מוצטפא אל קירדאוי. השיח' אשר לטענת התביעה נתן הכשר הלכתי בפסיקותיו לביצוע פיגועי התאבדות ואישור להרג אזרחים ישראליים ולג'יהד נגד ישראל, ומשמש מקור סמכות דתי לתנועת החמא"ס. מן החומר שנאסף עולה שכאשר נמנע מן העורר בצו מינהלי לצאת את הארץ, בין היתר, בשל חשש של מפגש עם השיח' קירדאוי הנ"ל, נוצר בין השניים קשר טלפוני. לאחר הכרזת הקואליציה כהתאחדות בלתי מותרת, התמידו העורר והאחרים במגע עם המנכ"ל של הקואליציה עצאם יוסף, שאף הוא מוגדר בכתב האישום כסוכן חוץ, ועם פעילים אחרים באמצעות שיחות טלפון, פקסים, דואר ודואר אלקטרוני, כדי לסייע לקואליציה במימוש מטרותיה, שהן מטרות החמא"ס להעביר כספים לישראל ולשטחים.
העורר שימש כיו"ר הנאשמת 6 - "המוסד לסיוע הומניטרי" שהוקם באוקטובר 2000, עם פרוץ "אינתיפדאת אל אקצה". בית המשפט קמא קבע כי יש ראיות למעורבות העורר בחשבונות הבנק של המוסד על אף הכחשותיו. התביעה הצביעה על כך שעם הקמת המוסד, פירסם העורר מודעה שנכתבה בכתב ידו ובה ציין כי המוסד הוקם בעקבות "אינתיפדאת אל אקצה", במטרה לסייע "לפצועים, לכלואים ולמשפחות שהידים", ולצורך סיוע "לעמנו הפלשתיני המושפל", ובמטרה לתמוך ב"עמידתו ההירואית" של העם הפלשתיני, אותה עמידה שהתבטאה מאז אותה תקופה בפעילות טרוריסטית עניפה. העורר עמד בראש המוסד, מינה את נאשם 1 בכתב האישום להיות מנהלו ולפעול בשמו, ולכן מייחסת לו המדינה את פעילותו שלו ואת השותפות הפלילית בפעילותו של נאשם 1 ושל הנאשמים האחרים. החומר הרב מצביע על הקשרים הפעילים של העורר עם כל אחד מהארגונים האסורים שפורטו בכתב האישום, והם חלק מהתשתית הרחבה של פעילות החמא"ס. כאמור, העורר הצהיר כי מטרת המוסד, בין היתר, לתמוך במשפחות ה"שהידים" ב"אינתיפאדה" ועל פי הראיות, העורר היה מעורב בפעילות המוסד בהעברת הכספים למשפחות "השהידים" החללים. באישומים נוספים מייחסת התביעה לעורר ולחלק מהנאשמים האחרים פעולות של הלבנת הון של הכספים שקיבלו מהקרנות. בכספים שהופקדו בחמישה חשבונות בנקים, שארבעה מהם בשטחים, נעשו לפי הטענה, פעולות להסוות את מקורם. בכספים אלה נעשה שימוש לתמיכה במשפחות "שהידים", לסיוע לאסירים בטחוניים, ולרכישת נכסי מקרקעין. התמיכה במשפחות "השהידים" שהעורר היה מעורב בה באופן פעיל בכך שסייע בבחירת המטרות אליהן הועברו הכספים ובהוראות להעברתם, יש בה על פניה, מתן עידוד ויצירת עורף תומך לפיגועים הרצחניים של מתאבדי החמא"ס.
אישום נוסף המיוחס לעורר הינו קיום קשר ומגע עם סוכן חוץ בשם נביל מחזומה. על-פי חוות-דעת אמ"ן, מחזומה, שהיה כלוא בישראל בשל עבירות בטחוניות, ושוחרר בעסקת ג'יבריל, היה פעיל החזית העממית של ג'יבריל, היה לימים קשור עם ארגוני טרור בסוריה ובלבנון, פעל עבור המודיעין האירני והוא אחד הסייענים של האירנים לאיתור והפעלה של סוכנים למטרות מודיעין בקרב פלשתינים וערביי ישראל. העורר אישר בחקירתו כי ידע מכלי התקשורת מיהו מחזומה, אך הכחיש שקיים עמו מגעים ביודעין. אף כי יש ראיות מתועדות להתקשרותו של מחזומה לעורר, שיחה שהוקלטה בהאזנה, כאשר לא הצליח ליצור קשר עם נאשם 1. השיחה בין העורר למחזומה ומערך הקשרים של האחרון עם נאשם 1, מלמדים לטענת התביעה, על המגעים שקיימו עם מחזומה לצורך העברת התמיכות הכספיות לכלואים בטחוניים בישראל. התביעה טוענת כי לראיות בדבר הקשר בין העורר למחזומה יש חיזוק גם בהודעות נאשם 1 המשתלבות עם תוכן השיחה המאוזנת.
מכלול החומר מצביע, אפוא, לכאורה על מעורבות העורר בפעילויות המיוחסות לו בכתב האישום. בחקירה הכחיש העורר את הקשרים שיוחסו לו והכחיש את ידיעת העובדות, הן ביחס למהותם של הגופים שהואשם בקשרים עמם, הן ביחס למעורבות בפעילות האסורה והן ביחס לידיעתו מי הם אותם סוכני חוץ עמם קיים קשרים. בשלב הבא במהלך החקירה, בחר העורר בזכות השתיקה, ולמעשה לא נתן בחקירה הסבר שיש בו כדי להפריך על פניו את האשמות המיוחסות לו.
3. המחלוקת בין הצדדים בתיק משתרעת גם על שאלת הראיות וגם על הסיכון הבטחוני הנשקף מן העורר, שהוא עילת מעצרו. המחלוקת נובעת מכך שהפעילות הכספית הענפה אשר ביצעו העורר ויתר הנאשמים, אשר כללה גיוס כספים והעברתם ממדינות שונות באירופה לתחום מדינת ישראל ולשטחים המוחזקים כאמור לעיל, נעשתה לכאורה למטרות "אזרחיות". לפיכך, יש מחלוקת בין התביעה לסנגוריה על משמעותן ועל אופיין של העברות הכספים ועל שאלת היותן חלק מפעילותו של ארגון החמא"ס.
באי-כוח העורר העלו טענות נרחבות בכתב ובעל-פה. אשר לראיות, טוענים הם כי בכל החומר הרב שנאסף, אין ראיות לכך שהכסף נאסף למטרות צבאיות ולצורך מימון פעילות טרור. לשיטתם מדובר בפעילות צדקה בלבד, לשם קיום אחת ממצוות היסוד של דת האיסלם. לטענתם, גם השיחות שקויימו עם "סוכני חוץ" לא כללו העברת מידע הפוגע בבטחון. לגוף הראיות, טיעונם העיקרי של באי-כוח העורר הוא כי הפעילות שהתביעה מייחסת לעורר ולנאשמים האחרים, הן עבירות בטחוניות באופן פורמלי בלבד, עקב העובדה שמדובר בקשרים עם ארגונים בלתי-חוקיים. עם זאת, טוענים הם כי בשל אופי הפעילות של העורר, אין בה כל פגיעה בבטחון המדינה. עוד ביקשו הם להבליט את הפעילות הכספית שנעשתה בתוך ישראל, ולהמעיט מהמשמעות של העברת הכספים לשטחים.
4. התביעה טוענת כי חומר הראיות בתיק מצביע על כך שפעילותם של העורר והנאשמים הנוספים היתה פעילות מטעם ארגונים הפועלים במסגרת החמא"ס ולמענו וכי הם נועדו לאפשר את קיום הפעילות הטרוריסטית של ארגון החמא"ס, וכן את השגת התמיכה הציבורית בחמא"ס בקרב האוכלוסיה בשטחים כמו גם את יכולתו לגייס אליו אנשים נוספים לפעילות הטרור הפוגעת בבטחון המדינה ומסכנת חיי אדם. לפיכך מכנה התביעה את הפעילות האמורה "פעילות התומכת במעטפת הטרור". על-פי טענת המדינה המעוגנת במסמכים ובראיות ונתמכת בחוות דעת מקצועיות של מומחים, אופיו של ארגון החמא"ס ושיטות פעולתו כורכים את הפעילות האזרחית של התמיכה באוכלוסיה לרבות התמיכה במשפחות הפעילים, האסירים הבטחוניים ומשפחותיהם של מפגעים-מתאבדים, עם הפעילות הטרוריסטית עצמה. לפיכך, חיזוק התשתית האמורה בקרב האוכלוסיה על-ידי הזרמת כספים משמשת את החמא"ס לצורך השגת לגיטימציה לפעילותו בקרב האוכלוסיה, להרחבת מאתר המתגייסים לפעולות טרור, ולעדוד הפעילים הטרוריסטים, על ידי התמיכה הכספית הניתנת להם ולמשפחותיהם. עוד ניתן ללמוד מחוות הדעת שבראיות התביעה, כי הסיוע של הקרנות המממנות כמתואר בכתב האישום את פעילות החמא"ס, הינו סיוע בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, המהווה חלק נכבד מתקציבו של החמא"ס ומאפשר את פעילותו. עוד על-פי הטענה, יש לראות חומרה מיוחדת בכך שפעילותו של העורר ויתר הנאשמים היא בגדר המשך לפעילות קודמת במוסדות של התנועה שעמדו אף הם בקשר עם גופי חמא"ס בחו"ל, והתקיימה לאחר שננקטו אמצעים מנהליים בעבר נגד הארגונים הללו, ולאחר שהעורר הועמד על המשמעויות של פעילותו, הוזהר על כך שהפעילות אסורה, ובין היתר, גם נאסר עליו לצאת מהארץ לקיום המפגשים לקידום פעילותו.
5. בחינת הראיות בהליכי המעצר היא ברמה הלכאורית בלבד. ברמת בדיקה זו יש להביא בחשבון שאל מול החומר הרב שהציגה התביעה לא נתן העורר בחקירתו הסברים שיש בהם כדי להפריך את ההאשמות שיוחסו לו. לצורך בדיקת הראיות בשלב הנוכחי של ההליך בו נבחן הפוטנציאל הלכאורי להרשעה, נראה כי התביעה הניחה תשתית ראייתית מספקת כדי לבסס טענה של פגיעה בבטחון המדינה בכל העבירות שיוחסו לעורר בכתב האישום; במיוחד עקב המגעים ביודעין עם ארגון טרור ומתן השירותים לארגונים שהוכרזו כהתאחדות בלתי מותרת על-פי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ונוכח המגעים עם סוכני החוץ. שיתוף הפעולה של העורר עם גופים ואישים אלה, נותרו ללא הסבר לכאורה. נראה על פי התכתובות המרובות, ההתקשרויות, ושיתוף הפעולה האינטנסיבי בין העורר ושותפיו לאישום לבין הגופים הבלתי-חוקיים הקשורים בחמא"ס ומעורבים בפעילות הכספית הענפה, כי שיתוף הפעולה עם הארגונים נערך למטרותיהם האסורות. שיטת הפעולה של ארגון החמא"ס, כפי שעולה מחוות הדעת המקצועית ומהראיות מלמדת על פרישת הפעילות האזרחית כתשתית לפעילות הטרוריסטית, כמתן גיבוי, חיזוק ועידוד לפעילות זו. גם אם נכונה טענת הסנגורים שהכספים שהועברו לא נועדו במישרין לפעילות צבאית טרוריסטית, הרי העברות כספים לתמיכה במשפחות מפגעים-מתאבדים ואסירים בטחוניים הן בגדר עידוד ותמריץ לפעולות טרור רצחניות ואין הן דומות לקיום מצוות דתיות גרידא של תמיכה בעניים ונזקקים, אשר העורר ובאי-כוחו מבקשים לחסות בצילן.
בהעדר הסבר מצד העורר נראה כי התעלמותו של העורר מההתראות הקודמות שניתנו לו וכן ההתבטאויות שצוטטו מפיו, לרבות ההתייחסות שלו בכתב לפעולות שהוא ואנשיו שותפים להן, מלמדות הן על נחישות והן על דבקות במטרות האסורות. מכאן שבניגוד לטענות סנגוריו, אין לומר כי חומר הראיות כשלעצמו שולל את היסוד הנפשי הפלילי מהמעשים. על פניו אין בחומר שהוצג בפניי כדי לתמוך בטענות העורר שהפעילות המיוחסת לו הינה פעילות צדקה בתום לב ולשם מילוי מצוות הדת בלבד, ללא כל קשר עם מטרות החמא"ס.
אשר על כן, על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) בצירוף סעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, ובשל אופיין של העבירות המיוחסות לעורר, מתקיימת עילת מעצר. חזקת המסוכנות הקבועה בחוק, נלמדת גם מהנסיבות הכרוכות בעבירות המיוחסות לעורר, ולא הופרכה על ידו.
שקלתי את טענות הסנגורים ביחס לאפשרות להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה, אך לא מצאתי כי יש בחלופה כדי להבטיח מפני מסוכנותו של העורר. אופי העבירות המיוחסות לעורר, הקשרים הענפים של העורר עם ארגוני הטרור, דרכי התקשורת המרובות שהפעיל, העובדה שלא נרתע מהמשך הפעילות בעקבות אזהרות קודמות, ויכולתו של העורר להמשיך ולקיים את הקשרים ואת שיתוף הפעולה עם הארגונים האסורים ומטרותיהם וכן מעמדו הבכיר בשרשרת הפעילות האסורה, מצביעים על כך שבשלב זה של ההליכים אין ניתן למנוע את הסיכון הנשקף מהעורר שלא בתנאי מעצר.
אשר על כן, דין הערר להדחות.
ניתנה היום, כ' באב התשס"ג (18.8.2003).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /צש