א. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא שיף) מיום 28.7.10 בתיק פ' 5059/06, בה הוטל על העורר עיכוב יציאה מן הארץ, אך הותר לו לצאת לחופשה בת 10 ימים, בתנאים שהוגדרו.
רקע
ב. נגד העורר, יליד 1984, ונגד שלושה אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של הריגה (סעיף 298 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) וחבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין). בהתאם לנטען בכתב האישום, תקפו העורר והנאשמים האחרים את המנוח ביום 6.5.04 באמצעות כלי נשק קרים בעוצמה ובאכזריות, דקרו והיכו אותו, עד שגרמו למותו. הדברים אירעו בגדרי סכסוך מקומי. עם הגשת כתב האישום, בהתאם לבקשת המדינה, ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד העורר (ביום 10.4.06) ונקבע, כי "לתביעה שמורה הזכות לאחר חצי שנה לבקש להאריך את הצו, אם יהיה בכך צורך". חרף האמור, והעובדה שמשפטם של הנאשמים עודנו מתנהל, לא פנתה המדינה בבקשה להארכת תוקף הצו. זאת, עד שפנה העורר עצמו לאחרונה בבקשה שיושב לו דרכונו המופקד, ואז ביקשה המדינה מנגד לעכב את יציאת העורר מהארץ.
ג. בהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר סקר את ההלכות המנחות בנושא, נאמר כי העונש החמור הצפוי לעורר אם יורשע עשוי להוות אינדיקציה לכוונה להימלט מהדין, ועל כן ניתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. עם זאת, וכדי שהפגיעה בזכותו החוקתית של העורר לצאת מישראל תהא מידתית, נאמר כי האמצעי הפוגע פחות יהא לאפשר לעורר, למרות הצו, לצאת מן הארץ לפרק זמן קצר, בתנאים: העורר יוכל לצאת לתקופה של עד 10 ימים, תופקד ערובה של 50,000 ש"ח ותיחתם התחייבות כספית נוספת על ידיו בסך 500,000 ש"ח, ויחתמו ערבויות צד ג' בסכום דומה; העורר יתייצב למועדי המשפט ויקבל אישור נפרד למועדי היציאה הספציפית לחו"ל. הוסבר, כי קיימות נסיבות המצדיקות פתרון זה: חלפו כשש שנים מאז האירוע נשוא כתב האישום ובמהלכן לא ניסה העורר להימלט מאימת הדין; במשך ארבע שנים לא עמד נגד העורר צו עיכוב יציאה מהארץ, ולמרות זאת לא יצא מהארץ, ולא ניסה לקבל את דרכונו; ולבסוף - המשפט בתיק העיקרי אינו צפוי להסתיים בקרוב.
הערר
ד. בערר מתבקשים ביטולו של צו עיכוב היציאה מהארץ והחזרת דרכונו של העורר. הודגש, כי צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא עם הגשת כתב האישום בשנת 2006, כבר אינו בתוקף מזה כארבע שנים, ואף שאר תנאי הערובה לא הוארכו, בהיעדר בקשה בענין מטעם המדינה; נאמר כי מדובר בשיהוי היורד לשורשו של ענין. הוסף, כי בהחלטה על צו עיכוב היציאה בשנת 2006 נאמר, כי בידי המדינה יהא לבקש להאריך את הצו "אם יהיה בכך צורך", אך המדינה לא הביאה נימוק לצורך בכך גם כעת, ולא הביאה ראיה לכך שבכוונת העורר להימלט מאימת הדין.לעניין זה נאמר, כי היה נכון לישם את מבחן הודאות הקרובה, ולא להסתפק במבחן האפשרות הסבירה כי יתממש סיכון ההימלטות. עוד נטען, כי בקשתה של המדינה לצו עיכוב יציאה הוגשה על פי סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, אך כי סעיף זה מתיחס אך לתנאים שניתן להטיל במסגרת שחרור בערובה; לכן, בקשת המדינה צריכה היתה להידון לפי סעיף 52 העוסק בעיון חוזר בתנאי השחרור, או נדרשה בקשה להארכת מועד לעניין סעיף 48. בעניין אחר נאמר, כי המדינה טענה שאי הארכת הצו נבעה מתקלה, אך תקלה זו לא הוכחה. הוסף, כי התנאים שהוטלו על העורר למימוש יציאתו מהארץ מכבידים ביותר, ומסכלים את האפשרות למימושה. הוזכר, כי בטרם הגשת כתב האישום, הוחזר לעורר דרכונו והיה בידו משך כשנתיים. נתבקש איפוא לבטל את צו עיכוב היציאה ולהשיב לעורר את דרכונו, ולחלופין, להקל בתנאים שהציב בית המשפט המחוזי, כך שחזרתו של העורר תובטח באמצעות ערבות צד ג' בנוסף לערבות העצמית שעליה כבר חתם העורר בעבר.
הדיון
ה. העורר לא התייצב לדיון נטען מטעמו כי מעסיקו דרש שיישאר במקום עבודתו, והוא חשש מפיטורין. נוכח הוראת סעיף 57 לחוק המעצרים לא ראיתי מניעה לדון בערר בלא נוכחות העורר, שכן על הדיון להיערך "בפני המשוחרר בערובה או סניגורו", והסניגורים נכחו והשתתפו. עדיפה כמובן נוכחות אישית של הנוגע בדבר, אך במקרה דנא לא היתה מניעה כי סניגוריו ייצגוהו בהיעדרו.
ו. באי כוח העורר הטעימו, כי גם אם קרתה תקלה בפרקליטות בגללה לא נתבקש המשך עיכוב היציאה, המדובר במי שלא ניצל את האפשרות שהיתה בידו לצאת את הארץ - ועל כן אין מקום לצו עיכוב היציאה.
ז. באת כוח המדינה טענה, כי החלטת בית המשפט קמא מאוזנת ומידתית; מדובר בתקלה בתביעה, שלא הסבה נזק לעורר.
הכרעה
ח. לא ראיתי להידרש לטענה בעניין השימוש בסעיף 52 אל מול סעיף 48, שהרי העיון החוזר לפי סעיף 52 חל גם על תנאי שחרור בערובה, שבהם גם (סעיף 48(א)(2)) "איסור יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון". פירוש דווקני אולי היה מצריך בקשה להארכת מועד משפקע הצו בשעתו, אך הנושא לא נדון בבית המשפט קמא; ומכל מקום איני רואה קושי מהותי להידרש לנושא כמות שהוא, קרי, כהליך לפי סעיף 52 על החלטה לפי סעיף 48. גם איני סבור כי המדובר בנסיבות באמות מידה משפטיות שונות החלות בשני הסעיפים, כנטען.
ט. ולנושא לגופו: בית המשפט קמא הטעים כי עסקינן בזכות חוקתית (סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שלפיו "כל אדם חופשי לצאת מישראל". חוק המעצרים ובו סעיף 48 נחקק לאחר חוק היסוד, לכן אינו מוגן באמצעות פסקת שמירת הדינים (שבסעיף 10 לחוק היסוד), שהגנה על הסעיף הקודם (סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי) (נוסח משולב), תשמ"ב-1982). חוששני כי לעניין זה נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא (ככתוב "כי לכל העם בשגגה"). ועם זאת דברים שהביא מפרשת בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 290, מפי המשנה לנשיא (כתארו אז) ברק, יפה כוחם במהותם. ברי בעיניי כי סעיף 48 עומד בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד; קרי, מדובר בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל - אלה כוללים העמדת עוברי עבירה לדין; הוא נועד לתכלית ראויה, ובלשון המשנה לנשיא ברק שם (עמ' 294) "הטעם הציבורי העיקרי המצדיק פגיעה בזכות היסוד הוא החשש כי הנאשם לא יתייצב לדינו"; והוא מידתי - שהרי ניתן שיקול דעת לבית המשפט. הנשיא ברק נדרש לשאלה אם יש צורך ב"אפשרות סבירה" או "ודאות קרובה" לעניין עיכוב יציאה. מטעמי שכל ישר ופרשנות סבירה, סבורני כשלעצמי כי די באפשרות סבירה; מכל מקום עמנו טעמי טובת הציבור - "הצורך להבטיח אפקטיביות להליך שיפוטי" (כדברי השופט - כתארו אז - מ' חשין בבש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר, פ"ד מח(3) 133, 141; ראו גם בש"פ 2716/96 הרשקוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 705, השופטת - כתארה אז - ביניש).
י. כאן אציין, כי שאלתי את באי כוח הצדדים על מה ולמה נמשך הטיפול בתיק העיקרי, שהוגש ב-2006 ועוסק בפרשיה חמורה מ-2004, שנים רבות כל כך. נעניתי כי חלק מן הנאשמים מתחמקים מהליכי שפיטה ולא התייצבו, אך הוטעם כי אין הכונה לעותר דנא, שהתייצב באופן סדיר. לא אוסיף, כי הנושא אינו בפני.
י"א. סבורני כי האיזון העקרוני שנקט בית המשפט קמא הולם ומידתי, ומתישב עם הנסיבות, וכאמור - השכל הישר. אכן, מדובר בעבירה מן החמורות בסולם העונשין - הריגה, שעונשה המירבי 20 שנות מאסר, ועל כן יש פיתוי להימלטות מן הדין, ויש טעם לעיכוב יציאה. מנגד, העורר לא נמלט כשהיה הדבר בידו; צו עיכוב יציאה לא היה נגדו, הוא לא ניסה לקבל את דרכונו וגם לא להערים חלילה ולהשיג על-ידי כך דרכון חדש. על כן ראוי, בכל הכבוד, האיזון שמצא בית המשפט, קרי, יצירת "חלון" בעיכוב היציאה על-ידי אפשרות ליציאה מבוקרת הפעם תוך הקפדה וערבויות, ואפשרות לפניה נוספת בעתיד אם יהא צורך בכך. במישור העקרוני מקובלת עלי איפוא גישת בית המשפט. עם זאת החלטתי להפחית מן ההפקדה, אף שאין לפני חומר ממשי באשר למצבו הכלכלי של העורר, פרט לטענה כי דרישת ההפקדה יכולה למנוע את עצם היציאה. נראה לי כי ניתן להסתפק בהפקדה של 25,000 ש"ח; לעניין מידתיות בכגון דא ראו רינת קיטאי-סנג'רו, "ביקורת הדרישה להמצאת ערובה כתנאי לשחרור ממעצר", ספר דיויד וינר, על משפט פלילי ואתיקה (ד' ארד-אילון, י' רבין, י' ואקי, עורכים) תשס"ט-2009, 393. שאר התנאים שהשית בית המשפט קמא יעמדו כולם בעינם.
י"ב. איני נעתר איפוא לערר הנוגע לביטולו של צו עיכוב היציאה, אך הערר מתקבל באשר לגובה ההפקדה כאמור.
ניתנה היום א' באלול תש"ע (11.8.10).