בקשה ראשונה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).
1. כנגד המשיבים וששה אחרים הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי מרכז, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, סחיטה בכוח ואיומים, כליאת שווא וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. האישומים פורטו בהחלטתה של השופטת חיות בעניינו של המשיב 6 (בש"פ 767/13 גוסלן נ' מדינת ישראל (7.2.2013); להלן: החלטת השופטת חיות) ועל כן אנסה לקצר בתיאור העובדות בכתב האישום.
בתמצית, ביום 22.10.2012 התלונן הרב מאיר פדידה (נאשם 3 בכתב האישום, להלן: פדידה) במשטרה על גניבת סכומי כסף גדולים מביתו (כ-160,000$ וכ-200,000 ש"ח; להלן: הגניבה). פדידה ובני משפחתו חשדו כי הכסף נגנב על ידי המתלונן. לבקשת קרובי משפחתו של פדידה, עוד באותו יום קשר המשיב 1 (להלן: אבוטבול) עם יתר המשיבים קשר ל"תיחקור אלים" של המתלונן, ולהשבת הכסף שנגנב. אבוטבול סיכם עם המשיבים 3 ו-4, כי ככל שכספי הגניבה יוחזרו, יקבל כל אחד מהם סך של 10,000$.
במסגרת מימוש הקשר, ביום 22.10.2012 אספו המשיבים 3, 4 ו-6 את המתלונן מביתו בג'יפ השייך לאשתו של אבוטבול, ולקחו אותו לביתו של אבוטבול שבנתניה. המתלונן הובל למרפסת הבית, שם ישבו אבוטבול ויתר המשיבים מסביב לשולחן. לאחר שהמתלונן הכחיש כל קשר לגניבת הכסף, הורה אבוטבול ליתר המשיבים לקחת אותו, והוא נלקח ליחידת דיור הסמוכה לבית אבוטבול על ידי משיבים 2, 3 ו-4. שם החלו המשיבים 2, 3 ו-4 להכותו באגרופים, בבעיטות ובמחבט, עד אשר "הודה" המתלונן כי גנב את הכסף והטמינו בדירתו שבירושלים. משיבים 2, 3 ו-4 החזירו את המתלונן למרפסת, בה ישבו עדין אבוטבול ויתר המשיבים, והוא מסר את כתובת הדירה ואת המפתח למשיבים 4 ו-6 ולאדם נוסף, ואלו יצאו למצוא את כספי הגניבה. המתלונן נותר בבית אבוטבול, "תחקורו" נמשך על ידי אבוטבול והמשיב 2, ואילו המשיב 5 הזהירו, כי אם לא ימצא הכסף הוא "יוציא את נשמתו".
משלא נמצא הכסף בירושלים, הודיעו אבוטבול והמשיב 5 למתלונן כי בכוונתם להורגו, ואבוטבול הורה למשיבים 2, 3 ו-5 לקחת אותו. האחרונים שבו והובילו את המתלונן ליחידת הדיור, איימו עליו בגרזן כי יהרגוהו, הכו אותו, קשרוהו לכסא וחסמו את פיו, ומשיב 2 אף היכה בראש המתלונן באמצעות כסא. לאחר מכן הורו המשיבים למתלונן להתקלח, נתנו לו בגדים נקיים והחזירוהו, עודו זב דם, לאבוטבול. המתלונן טען כי הכסף נמצא בבית חברו בביתר עילית, ואבוטבול השיב כי אינו מאמין לו, וכי אם הכסף לא יימצא שם, יהרוג אותו. בשלב זה היכה המשיב 6 את המתלונן, וגער בו על ששלח אותם לחפש את הכסף בירושלים; בהמשך הכהו גם המשיב 2. המתלונן שהה ביחידת הדיור כל הלילה, תחת שמירה, ובשעות הבוקר ניצל את הירדמות השומרים, נמלט דרך חלון יחידת הדיור, ונאסף על ידי ניידת סיור משטרתית שפינתה אותו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי בעקבות החבלות, הפצעים והשברים שנגרמו לו.
בגין מעשים אלו הואשמו המשיבים בקשירת קשר לפשע - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); סחיטה בכוח ואיומים - עבירה לפי סעיף 427(א) רישא וסעיף 428 רישא ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1)(2) ועם סעיף 29(ב) לחוק; וכליאת שווא - עבירה לפי סעיף 377 ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק. בנוסף, הואשם המשיב 3 בהפרת הוראה חוקית - עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק.
2. במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים, נוכח החשש כי שחרורם יסכן את בטחון הציבור, יגרום לשיבוש הליכי משפט, להשפעה על עדים ולפגיעה בראיות; ובהטעימה, כי אין בחלופת המעצר כדי לאיין מסוכנות זו. כן צוין עברם הפלילי המכביד של אבוטבול ושל המשיבים האחרים.
3. הליכי המעצר: המשיבים 1, 3 ו-5 - מעצרם הוארך בהסכמה עד לתום ההליכים (החלטת השופט י' שפסר מיום 12.3.2013).
המשיב 2 - מעצרו הוארך בהסכמה עד לתום ההליכים (החלטת השופטת מ' ברנט מיום 4.2.2013).
המשיב 4 - הצעיר בחבורה (כבן 18 וחצי). נדחתה חלופת מעצר בבית אחותו ובעלה, על אף גילו הצעיר וההתרשמות החיובית של שירות המבחן מהמפקחים, לאור ההערכה בדבר רמת הסיכון הנשקפת ממנו, וסבירות גבוהה להישנות עבירות דומות בעתיד. ההמלצה לא שונתה בתסקיר המשלים שהוגש לבקשת המשיב 4, וביום 21.3.2013 הורה השופט י' שפסר על מעצרו עד לתום ההליכים. ערר שהגיש המשיב 4 נדחה בהחלטתה של השופטתברק-ארז בשל המסוכנות הגבוהה שנשקפת ממעורבותו לכאורה באירוע העברייני החמור (בש"פ 2826/13 (1.5.2013)).
להשלמת התמונה אציין, כי ביום 10.7.2013 נדחתה בקשת המשיב 4 לעיון חוזר, ונקבע כי אין די בחלוף הזמן כדי להורות על חלופת מעצר, במיוחד לאור העובדה כי לא העלה אפשרות חדשה לחלופת מעצר (החלטת השופט א' יעקב).
המשיב 6 - שירות המבחן המליץ על שחרורו לחלופת מעצר בביתו, בפיקוח לסירוגין של אשתו, הורי אשתו, אחיו וחבר, והעריך כי הסיכון להישנות התנהגות אלימה מצידו הינה נמוכה. בהחלטתה מיום 1.1.2013 (מ"ת 34343-11-12) הורתה השופטת מ' ברנט על מעצרו עד לתום ההליכים, בציינה את חלקו הדומיננטי בפרשה. ערר שהוגש על ההחלטה, נדחה בהחלטתה הנ"ל של השופטת חיות.
להשלמת התמונה אציין, כי ששה נאשמים אחרים בפרשה, לרבות הרב פדידה ובני משפחתו, אשר "הזמינו" לכאורה את התערבותם של הנאשמים האחרים, שוחררו בתנאים מגבילים בשלבים שונים.
4. ההליכים בתיק העיקרי: ביום 5.12.2012 הוקרא כתב האישום המתוקן, לאחר מספר דחיות לבקשת באי כוח המשיבים. התשובה לכתב האישום נדחתה מספר פעמים, לבקשת באי כוח המשיבים, בשל אי קבלת מלוא חומר החקירה. ביום 12.3.2013 עתרה המבקשת לקביעת מועדים למתן מענה לכתב האישום ולניהול הוכחות, ונקבע דיון ליום 18.4.2013. ביום 18.4.2013 ביקשו באי כוח המשיבים דחייה לצורך הידברות עם המבקש, בציינם כי טרם נתקבל חומר החקירה במלואו, והדיון נדחה ליום 20.5.2013. ביום 20.5.2013 ביקשו הצדדים במשותף דחייה של שבועיים לטובת מיצוי הידברות, והדיון נדחה פעם נוספת ליום 6.6.2013. אלא שביום 6.6.2013 מסרה המבקשת, כי הגיע לרשותה חומר חקירה חדש אשר טרם הועבר לידי באי כוח המשיבים, וביקשה דחייה של שלושה שבועות נוספים על מנת להוציא תעודת חיסיון, והדיון נקבע ליום 11.7.2013. ביום 11.7.2013 נקבע כי מענה לכתב האישום יינתן ביום 2.1.2014, ונקבעו שלושה מועדי הוכחות לחודש ינואר 2014. ביני וביני הופנה התיק לגישור.
5. מכאן לבקשה שבפניי, בגידרה עמדה המבקשת על המסוכנות הגבוהה של המשיבים, כפי שעולה ממעשיהם שתוארו לעיל, ואשר אך מתעצמת נוכח עברם הפלילי המכביד (למעט המשיב 6). לדידה, על אף הבעייתיות הנובעת מהמועדים שנקבעו לדיון בהליך העיקרי, חלופת מעצר לא תאיין את הסכנה הנשקפת מהם, ובשל כך יש להאריך את מעצרם ב-90 ימים נוספים.
6. אקדים ואומר כי בפתח הדיון הודיע המשיב 2 כי הוא מסכים לבקשה להארכת המעצר בהיעדר חלופה מצידו. כך גם המשיב 4, שהגיע להסכמה עם המשיבה כי יופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן נוסף, לאור החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 10.7.2013, ולפיה יש לבחון חלופה אחרת.
7. סעיף 61 לחוק המעצרים מורה את הכלל ולפיו נאשם המצוי במעצר ישוחרר עם חלוף תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום נגדו, אם טרם הסתיים ההליך המשפטי. סעיף 62 לחוק, מהווה חריג לכלל, ומאפשר הארכת המעצר מעבר לתקופה זו. השיקולים הצריכים לצורך סעיף 62 לחוק המעצרים מוכרים וידועים ואיני רואה להאריך בדברים. בתמצית, השיקולים הצריכים לעניין הם: קצב התנהלות המשפט; המסוכנות הנשקפת מהנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט; החשש מפני הימלטות הנאשם ושיבוש הליכי משפט (ראו, לדוגמה, החלטתי בבש"פ 4363/12 מדינת ישראל נ' אשרף אבו נאסר בפסקה 12 (12.6.2012)).
8. נוכח אופי העבירות המיוחסות למשיבים, עולה החשש לשיבוש הליכי משפט. ברם, מעיון ברשימת עדי התביעה עולה כי חלק הארי של העדים הם שוטרים (לטענת ב"כ המשיב 1 המדובר בעדים מהותיים), לגביהם לא קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. החשש האינהרנטי הוא לגבי המתלונן, שיש להניח כי הוא העד המרכזי בפרשה, אך חזקה על המשטרה כי תעשה ככל שנדרש על מנת "לבודד" אותו מפני השפעות ולחצים של מי מהמשיבים או מטעמם.
9. ב"כ אבוטבול האריך בטיעוניו, על מנת להראות כי התארכות ההליך העיקרי רובצת לפתחה של המבקשת, בשל אי מסירת כל חומרי החקירה והוצאת תעודת חיסיון באיחור ניכר. לצורך הדיון, איני רואה מקום לקבוע מסמרות בשאלה מי מהצדדים "אשם" בהתארכות ההליך. החשוב לענייננו הוא, שעומדות רגלינו בפתח הארכה הראשונה, מבלי שהחלה שמיעת הראיות בתיק.