א. בקשה שלישית להארכת מעצרו של המשיב (קטין יליד 10.1.96) בארבעים וחמישה ימים מעבר לשישה חודשים, מיום 12.8.13 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 25412-11-12 בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, לפי המוקדם, בגדרי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים), בצירוף סעיף 10יג לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן חוק הנוער). עניינה של הפרשה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.
רקע
ב. כנגד המשיב, הוגש (ביום 14.11.12) כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; כנטען בכתב האישום, המשיב ונאשם נוסף היו כלואים בבית סוהר אופק. ביום 3.11.12, עת שימשו השניים כאחראים על חלוקת מזון ושתייה לתאי האסירים, סירבו השניים לבקשת אסיר אחר (להלן המתלונן) לקבל מים קרים. לנוכח סירוב זה, החל המתלונן לצעוק מתאו ולדפוק על דלת הסורגים, תוך שהוא חוזר על בקשתו לקבל מים. צעקות המתלונן הפריעו לנאשם הנוסף לשוחח בטלפון, ובין השניים התפתח ויכוח, במהלכו שפך המשיב מים רותחים על צווארו ופניו של המתלונן. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן כויות מדרגה ראשונה ושנייה.
הליכי המעצר
ג. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים (מ"ת 25440-11-12). יצוין כי המקרה אירע סמוך לשחרורו הצפוי של המשיב ממאסרו הקודם. בדיון מיום 25.11.12 הסכים בא-כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ועילת המעצר. הוחלט על תסקיר. בדיון מיום 4.12.12 הורה בית המשפט על הכנת תסקיר משלים בעניינו של המשיב, מאחר שתסקיר המעצר מיום 3.12.12 נעדר התייחסות לבקשת המעצר, ובחינת חלופת מעצר בדמות שחרור הקטין למעצר בית מלא בבית הוריו בפיקוח ובתוספת איזוק אלקטרוני.
ד. ביום 11.12.12 התקיים דיון בבקשת המעצר, בסיומו הורה בית המשפט המחוזי (השופטת הבכירה נ' אהד) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט דחה את טענות בא כוח המשיב לעניין עובדות כתב האישום, וציין כי "נקבעו ראיות לכאורה לאור הסכמת ב"כ המשיב הקודם לבא-כוחו הנוכחי, ועל כן אין מקום ואין להתיר כניסה לניתוח עובדות כתב האישום, ניתוח הראיות בצורה כזו או אחרת". צוין, כי - כעולה מתסקיר המעצר - עסקינן בקטין אשר קיים סיכון גבוה להישנות התנהגותו בעתיד, שלא הפנים את חומרת העבירה, ואשר מתמיד בדחיית ההזדמנויות שניתנו לו לאורך השנים. נאמר, כי לא ניתן לתת אמון במשיב כי ימלא אחר הוראות בית המשפט, וכי נשקפת מן המשיב מסוכנות שאינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר.
ה. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. ביום 25.12.12 הוחלט, לפי הסכמת הצדדים, על עריכת תסקיר מקיף בעניינו של המשיב, שיתייחס לאפשרות חלופת מעצר בדמות מעצר בית אצל ההורים או האחות בתוספת איזוק אלקטרוני, כפי שהוצע על-ידי הסניגור (בש"פ 9146/12, השופטת ע' ארבל).
ו. ביום 6.1.13 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי. בדיון הביע בא-כוח המשיב נכונות לשילובו בחלופת מעצר חוץ ביתית, במקום זו שנבחנה על ידי שירות המבחן. בית המשפט קמא הורה על עריכת תסקיר משלים, אשר יבחן אפשרות זו, במעון של חסות הנוער. ביום 16.1.13 התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי, לאחר שהתקבל התסקיר המשלים משירות המבחן. בתסקיר (מ-15.1.13) צוין, כי המשיב אינו מתאים למסגרת שנבחנה, וכן שבית אחותו של המשיב אינו מהוה חלופה ראויה. נוסף על כך נאמר בתסקיר כי המעונות הנעולים נמצאים בתפוסה מלאה, ותקופת ההמתנה להם עומדת על כשישה חודשים. נוכח זאת, לא בא אף התסקיר המשלים בהמלצה לשחרר את המשיב. בית המשפט המחוזי (סגן הנשיאה א' יעקב) הורה איפוא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
ז. ערר על החלטה זו הוגש לבית משפט זה (בש"פ 646/13, השופט ע' פוגלמן). ביום 31.1.13 דחה בית המשפט את הערר בקבעו, כי לא הוצגה חלופת מעצר המאיינת את המסוכנות הנשקפת מן המשיב, וכי "מעורבותו החוזרת ונשנית של העורר בעבירות חמורות מלמדת אפוא על מסוכנותו, וזאת ביתר שאת שעה שהעבירות מבוצעות שעה שהוא נתון בצו טיפולי ובמסגרות טיפוליות, תוך הפרות של תנאי מעצר הבית".
ח. ביום 5.5.13 קיבל בית משפט זה (בש"פ 2933/13, השופטת ד' ברק ארז) את בקשת המבקשת להארכת מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים החל מיום 14.5.13. צוין, כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מעברו הפלילי העשיר, מן התסקירים שהוגשו בעניינו ומהתנהגותו חמת המזג באירוע מושא כתב האישום, אשר התרחש - כאמור - ימים ספורים בטרם שחרורו ממאסר קודם, וזאת כאשר תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על-תנאי. בית המשפט הביע את מורת רוחו מכך שלא ניתן לשחרר את המשיב למעון נעול, וזאת אך בשל חוסר מקום, וציין כי יש לבחון את הדבר בהמשך.
ט. ביום 23.6.13 האריך בית משפט זה (בש"פ 4191/13, השופט א' שהם) את מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת, וכן הורה על המבקשת להמציא הודעת עדכון באשר לקיומו של דיון מיום 26.6.13, שבמהלכו אמור היה להסתיים שלב ההוכחות בתיק. ביום 27.6.13 הוגשה הודעת עדכון מטעמה של המבקשת, בה צוין כי נקבע מועד הוכחות נוסף ליום 10.7.13, בו צפויים סיום פרשת ההגנה וסיכומי הצדדים. ביום 11.7.13 הוגשה הודעת עדכון מטעמה של המבקשת, בה צוין כי הסתיים שלב ההוכחות בתיק, נשמעו סיכומי הצדדים ונקבע מועד למתן הכרעת הדין (ליום 8.8.13). לפיכך, קיבל השופט א' שהם את בקשת המבקשת להארכת מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים החל מיום 28.6.13.
י. לא אפרט את ההליכים בתיק העיקרי, שנמשכו לצערי - בתיק קטן ממדים, ומטעמים שונים - עד הנה, אך מצויים אנו עתה במצב שבו נקבע מועד למתן הכרעת הדין ליום 8.8.13.
הבקשה והדיון
יא. בבקשה הנוכחית (מיום 1.8.13) נטען, כי מסוכנותו של המשיב נשקפת הן מהמעשים החמורים המיוחסים לו והן מכך שנעשו בין כתלי הכלא, בזמן שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. כן נטען, כי על מסוכנותו של המשיב ניתן ללמוד אף מהרשעותיו בעבר בעבירות אלימות ורכוש, בגינן הושתו עליו שישה חודשי מאסר בבית הסוהר אופק, וכן, שני מאסרים מותנים בני עשרה ושישה חודשים. עוד נטען, כי שירות המבחן חזר ובחן לא אחת את האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, אולם החליט שלא לבוא בהמלצה. לפיכך, נטען כי אין לעת זו חלופת מעצר קונקרטית שבכוחה לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב. צוין, כי אמנם משפטו של המשיב התעכב בחלקו הראשון, כך שבמשך שישה חודשים לא התקיימו מועדים לשמיעת ראיות, אולם, כעת נקבע מועד למתן הכרעת הדין, ויש לקוות שבמהלך תקופת ההארכה המבוקשת יסתיימו ההליכים נגד המבקש.
יב. בדיון תהיתי על שום מה לא תינתן ההארכה המבוקשת, נוכח הימצאנו ערב הכרעת הדין, וכמובן אם יזוכה המשיב ישתחרר, ואם לאו - יש צורך בתסקיר ודבר זה טעון זמן, ויש איפוא מקום לגישה מעשית.
יג. תוך שיג ושיח בדיון שהתפתח התעוררה השאלה, האם יכול בית המשפט הדיוני להאריך את המעצר בעצמו ככל שיכריע לכיוון הקביעה כי המשיב ביצע את העבירה, על פי סעיף 21 לחוק הנוער, ולייתר צורך בהכרעתו של בית משפט זה באשר להארכה. אין ספק, כי הסמכות לבית משפט זה היא הארכת המעצר "עד תום ההליכים המשפטיים" (סעיף 21(א) לחוק המעצרים). גדר הספקות הוא האם במקרה של נאשם קטין, כאשר חל חוק הנוער, ישנה סמכות גם לבית המשפט הדיוני. סעיף 61(ג) לחוק המעצרים קובע, כי "ניתן פסק דין מרשיע נגד נאשם לאחר שהיה נתון במעצר לתקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים בשל אותו כתב אישום, רשאי בית המשפט שהרשיעו לצוות על הארכת מעצרו או מעצרו מחדש עד למתן גזר דין, אם מצא כי יש עילה למעצרו..." סעיף זה לא כלל בהצעת החוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) (תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010), והוסף במהלך דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת; ראו דיוני הועדה מן הימים 16.1.11 ו-28.2.11. הסעיף הוגדר כ"מעצר גישור". על פי הדיון ב-28.2.11 (עמ' 23) היה אמור תיקון זה לכאורה לחול גם על קטינים, אך איני בטוח שהדבר הושג במפורש בחקיקה, והדברים נאמרים בזהירות. אוסיף כי שאלתי עצמי מכל מקום באשר לנוסח סעיף 61(ג), שהרי פסק דין הוא הכרעת הדין וגזר הדין, והסעיף מדבר על מצב בטרם גזר דין, ועל כן היה אולי נוסח הולם "ניתנה הכרעת דין מרשיעה". ואולם, כך או אחרת, לגבי קטינים נקבע בחוק הנוער (סעיף 21) וכאמור, "בהכרעת הדין יחליט בית המשפט לנוער על זיכוי הקטין או יקבע שהקטין ביצע את העבירה". האם קביעת "ביצע את העבירה" שקולה כנגד "פסק דין מרשיע" שבסעיף 61(ג) - ויוזכר כי "הוראות חוק המעצרים יחולו, לעניין קטין, בשינויים המפורטים בפרק זה" (סעיף 10 לחוק הנוער)? שאלה היא, ונטייתי כשלעצמי על פי פרשנות תכליתית של הסעיף, גם נוכח דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, לסבור כי התשובה חיובית, ושעל כן לכאורה בידי בית המשפט המחוזי בנידון דידן להחליט בהמשך לפי הצורך על מעצר לפי סעיף 61(ג). ואולם, איני רואה הכרח להכריע בדבר, שהרי ממילא עדיין קיימת בכל מקרה סמכות בית משפט זה לפי סעיף 62, אם יתעורר הצורך, ונקוה מאוד שלא.
יד. הצעה שהעליתי ושהסכים לה הסניגור - וכמסתבר שוחח על כך עם התביעה - היתה הארכה ב-30 יום. ואולם, ככל שעסקינן בצורך (סטטוטורי) בתסקיר, יש חשש פן 30 יום מ-12.8.13 לא יספיקו (במקרה של קביעת "ביצוע העבירה" ב-8.8.13) לתסקיר, לטיעונים לעונש ולמתן גזר הדין. לאחר העיון איני רואה איפוא מנוס, בגדרי השכל הישר, מהארכה כמבוקש ב-45 יום, מטעמים מעשיים הבקשה מתקבלת לפי האמור, תוך הבעת תקוה רבה כי בית המשפט המחוזי יגיע לגזר דין במהלך תקופת ההארכה.
טו. בטרם חתימה, אזכיר כי גם בתיק זה (אמנם כנראה לא במובן אופרטיבי, על פי התסקיר מיום 15.1.03, וראו גם בש"פ 2933/13, החלטת השופטת ברק-ארז) עלתה שאלת המעונות הנעולים והתור בהם. כמה עצוב. אזכיר את שכתבתי בע"פ 9120/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2012):
"אכן, הפרשה שלפנינו שבה ומציפה את סוגיית המעון הנעול, שהוא אמצעי ענישה המאפשר, על פי חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, ריצוי עונש במסגרת טיפולית שמחד גיסא היא נעולה, ובכך יש בה סממן כליאתי, אך מאידך גיסא היא גמישה, אינה כפופה למסגרת שקובעת פקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971, ובונה מידרג של שלבי טיפול ושיקום, האמור לכוון את הנער או הנערה שכשלו בעבירות לעבר חיים נורמטיביים. כפי שתיארה בפנינו נציגת שירות המבחן לנוער, למעון הנעול שלושה מרחבים - מרחב נעול, מרחב פתוח ולבסוף הוסטל (מעונית) - והנערים עוברים משלב לשלב לפי התקדמותם. כך גם באשר לחופשות, לפי ההתקדמות בטיפול, שהוא פרטני או קבוצתי. מסגרת זו תקפה עד גיל 20, מעבר לגיל הבגרות הסטטוטורי 18 הקובע את השיוך בשירות בתי הסוהר לבית סוהר לקטינים או לבגירים. אמנם, במעון הנעול אין שחרור על תנאי בדמות שליש, אך ישנו שלב של מעונית המאפשר גמישות בקשר ליציאה לעבודה, כפי שמסרה נציגת שירות המבחן, וישנן גם סמכויות למנהל המעון שאף הן כוללות מרחב גמיש.