ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת נ' אהד) בב"ש 94074/04 מיום 23.3.05, לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.
כנגד העורר בבש"פ 5052/05 (להלן - העורר 1) ואחיו, העורר בבש"פ 5057/05 (להלן - העורר 2) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של רצח. מעובדות כתב האישום עולה כי העוררים ואח נוסף בשם אשרף אלמרבוע (להלן - אשרף) התארחו אצל גיסם פואז לידאווי. בשל דבר של מה בכך התפתחה קטטה בין הארבעה לבין חילמי עכאשה (להלן - חילמי), במהלכה איים העורר 2 על חילמי בסכין. חילמי קרא לדודו מוסבח אבו גאנם (להלן - מוסבח), שהגיע בלווית ג'ודה ומוסטפא עכאשה (להלן - ג'ודה ומוסטפא) על-מנת להרגיע את הרוחות. ויכוח שפרץ בין בני משפחת עכאשה ובין משפחת אלמרבוע הסלים לקטטה, במהלכה נפגעו אשרף ואדם נוסף מדקירות סכין. בשלב זה איים העורר 2 על בני משפחת עכאשה ונסע מהמקום ברכבו של העורר 1. העורר 2 חזר ברכב ובידו אקדח טעון, וירה מספר כדורים לעבר בני משפחת עכאשה. לאחר מכן, לקח העורר 1 את האקדח מידיו של העורר 2 והמשיך בירי לעבר בני משפחת עכאשה. אחד הקליעים שנורו על ידי העורר 1 פגע בחזהו של המנוח, אחמד אבו-סעלוק, אשר נקלע לאזור לרוע מזלו, וגרם למותו. קליע נוסף פגע ברגלו של מוסטפא עכאשה ופצע אותו.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות בתיק ראיות לכאורה די הצורך להוכחת המעשים המיוחסים לעוררים. מסיכום ניתוח הראיות הסיק בית המשפט קמא בברור, שהאוחזים היחידים בנשק באירוע זה היו העוררים, וכי אין בסיס לטענתם בדבר קיומו של נשק נוסף באירוע. טענותיהם בדבר קינטור וכוונה להמית יידונו בפני המותב בתיק לאחר בחינת הראיות. באשר למסוכנותם של העוררים, קבע בית המשפט, כי זו נלמדת מהמעשים המיוחסים להם המקימים עילת מעצר על-פי דין, ומעברם הפלילי המכביד: לעורר 1 הרשעות בעבירות של סחר בסמים ואלימות בגינן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בן 18 חודש, ולעורר 2 תשע הרשעות קודמות בעבירות של סחר בסמים, הדחה בחקירה, ירי בנשק חם ואלימות, בגינן ריצה תקופות מאסר ארוכות, וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בן 18 חודש. בנוסף, קבע בית המשפט, כי קיים חשש להימלטות מן הדין ולשיבוש הליכים, שכן העוררים נמלטו לשטחים לאחר הרצח לתקופה של שלושה חודשים, והעורר 2 אף נתפס כאשר ברשותו אקדח.
מכאן הערר שבפני.
לטענת העורר 1 אין בתיק ראיות לכאורה די הצורך להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לטענתו, קיימות בחומר הראיות עדויות סותרות באשר לעובדה האם הירי בוצע מחוץ לרכב או מתוך הרכב, ובאשר לזהות היורה. לטענתו, לא היה מקום להתבסס על עדותו של ג'ודא עכאשה, שכן מדובר בעד שאינו אובייקטיבי, אשר הסתכסך, לפי עדותו, עם העוררים, ואף השמיט מעדותו את אירוע הדקירה של אשרף. גם אם נקבל את עדותו של ג'ודא, טוען העורר 1, מעדות זו עולה כי העורר 1 ביצע את הירי לכיוון הכביש ופצע את מוסטפא, אך לא עולה ממנה שהעורר 1 ירה במנוח. לטענת העורר 1 טעה בית המשפט קמא משקבע כי היה באירוע אקדח אחד בלבד, וזאת לאור חוו"ד מז"פ לפיה נמצא חור כניסה של קליע ברכב המאזדה של משפחת העוררים, ושמשת הדלת הימנית של הרכב נופצה, כמו גם לאור הקליעים שנמצאו במקום האירוע, אשר שניים מהם מסוג שונה. עוד נטען כי העורר 1 שוהה במעצר מה-20.12.04, ומשפטו צפוי להתחיל רק בחודש אוקטובר, כעשרה חודשים לאחר מעצרו.
לטענת העורר 2 אין בתיק החקירה עדות הקושרת אותו לירי, למעט עדותו של ג'ודא, אשר לטענתו משקלה לגבי זיהויו אפסי, שכן מסדר הזיהוי בו זיהה ג'ודא את העורר 2 כיורה, נערך שמונה ימים לאחר האירוע. באשר למסדר הזיהוי שנערך לחילמי, בו זיהה האחרון את העורר 2 כמי שאיים עליו בסכין ותקף אותו, טוען העורר, כי אין בו כדי ללמד על מעורבותו באירוע הירי, שכן חילמי העיד כי לא ראה מי ביצע את הירי.
בנוסף נטען כי חקירת המשטרה הייתה מגמתית, שכן אירוע הדקירה של אשרף לא נחקר, כמו-כן לא נחקרו המודיעים שדיווחו למשטרה על האירוע, ולא נעשתה בדיקת פרו-פרינט לבני משפחת עכאשה לגילוי סימני אבק שריפה על ידיהם, דבר שהיה בו ללמד על קיומו של כלי נשק נוסף באירוע.
העוררים טוענים כי היה על בית המשפט לבחון את טענותיהם בדבר קינטור והעדר כוונה להמית, הרלוונטיות, לטענתם, גם לשלב המעצר עד תום ההליכים. כמו-כן טוענים העוררים כי אין לזקוף לחובתם את הימלטותם, שכן, כעולה מעדותו של העורר 2, הנוהג המקובל בעדתם הוא שכאשר נפוצה שמועה שאדם אחראי לרצח, אזי כל הגברים במשפחה יוצאים ל"גלות", מחשש למעשי נקמה. לאחר שנחתמה הפסקת אש בין משפחות אלמרבוע ועכאשה, טוענים העוררים, ממילא אין חשש שהם יימלטו, וגם המסוכנות המיוחסת להם פחתה.
לטענת המשיבה, ממסכת הראיות בתיק, עולה בבירור כי הנשק היחיד באירוע היה בידי העוררים, והם אלו שירו. גרסת העורר 1 לפיה הוא שהה עם פואז לידאווי, לפתע ראה את אחיו אשרף נפגע, ופינה אותו לבית החולים, כמו גם גרסת העורר 2 לפיה הוא הגיע סמוך למקום האירוע, ראה אנשים בורחים וברח עימם, אינה נותנת כל הסבר לראיות הקיימות נגדם. המשיבה טוענת כי לג'ודא עכאשה אין כל אינטרס להעליל על העוררים, וכי אילו דובר בעלילה, הרי שגם בני משפחתו האחרים (מוסטפא וחילמי עכאשה) שנטלו חלק באירוע, היו צריכים לתמוך בגרסה זו, בעוד שאלו מעידים כי לא ראו מי ירה. לטענת המשיבה, גם עדויות נוספות בתיק החקירה קושרות את העוררים לביצוע מעשי הירי.
באשר לחוות הדעת של מז"פ, לפיה אין מספיק סימני התאמה על שניים מן הכדורים שנמצאו בזירה, טוענת המשיבה, כי אין בה כדי ללמד על קיומו של אקדח נוסף, וכי לאור צילומי זירת האירוע ייתכן שהעוררים הם שירו את הכדור אשר נמצא במכוניתם. כן נטען, כי מיעוט הכדורים שנמצא בזירת האירוע מלמד על כך שלא מדובר בקרב יריות. לטענת המשיבה, הסכם הפסקת האש אשר נחתם בין משפחות אלמרבוע ועכאשה, ולא עם משפחת המנוח, מלמד על קיומו של סכסוך בין המשפחות, אשר הוכחש על ידי העוררים. כמו-כן טוענת המשיבה כי מלבד העוררים, שאר הגברים במשפחת אלמרבוע לא נמלטו. המשיבה מציינת גם את עברם הפלילי המכביד של העוררים, הכולל הרשעות בעבירות אלימות קשות, כשלעורר 2 גם הרשעות בעבירות הקשורות בסכסוכים בין משפחות. לאור המסוכנות הרבה הנלמדת מהמעשים המיוחסים לעוררים, החשש מפני הימלטותם מן הדין, והחשש מפני שיבוש הליכי משפט, טוענת המשיבה, יש להורות על מעצרם עד תום ההליכים ואין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינם.
דין הערר להידחות.
לאחר שבחנתי את חומר הראיות בתיק ואת טענות הצדדים, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא בעניין קיומן של ראיות לכאורה.ג'ודא עכאשה מעיד כי ראה את העוררים אוחזים בנשק ויורים לכיוון הכביש "ואז נפלו מוסטפא והשני ... אבו צאלוק". הוא אף זיהה את שני העוררים בוודאות במסדר זיהוי תמונות שנערך לו. עדות זו תומכת באופן חד משמעי בגרסת המשיבה שבכתב האישום. אין בידי לקבל את טענות העוררים כנגד מהימנותה של עדות זו, שכן, כידוע, בית המשפט הבוחן קיומן של ראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים נגדו, אינו נדרש להכריע בשאלת מהימנותם של עדים, עניין שיוכרע על-ידי ההרכב שידון בתיק עצמו.
גרסתו של ג'ודא, לפיה העוררים אחזו בנשק בעת האירוע, נתמכת גם בעדויות של עדים נוספים שצפו באירוע. כך עולה מעדותו של מוסבח אבו-גאנם אשר העיד כי האחים אלמרבוע (העוררים) ירו לעבר בני משפחת עכאשה והמנוח, הגם שלא ידע להבחין בין השניים. עדות נוספת בעניין זה היא עדותו של עימאד שריאעה, אשר צפה באירוע ממרפסת ביתו, וזיהה אחד מבני משפחת אלמרבוע יורה לעבר המנוח, הגם שלא ידע לומר מי מבין שני העוררים הוא שירה במנוח. העד פאוזי אלשיחה, עובר אורח שאינו קשור לצדדים הנצים, תיאר את הירי ומסר תיאור של היורה, אשר תואם את תיאורו של העורר 1. אציין, כי עדותו של עד זה שונה מעדותו של עימאד שריאעה, במובן זה שהיורה, על-פי תיאורו, לבש חולצה בצבע שחור ומכנסי ג'ינס בעוד שעל פי תיאורו של עימאד שריאעה, היורה לבש גופיה לבנה ומכנס עד הברכיים. הבדל נוסף בין שתי העדויות האחרונות, הוא שלגרסתו של עימאד שריאעה, היורה ירה מתוך הרכב, בעוד שעל פי עדותו של פאוזי אלשיחה, הירי בוצע מחוץ לרכב. גם ג'ודא עכאשה, עד התביעה העיקרי, העיד שהירי בוצע מחוץ לרכב.
למרות הבדלים אלו ואחרים שנפלו בין העדויות השונות, אני סבור שבשלב זה די בעדותו של ג'ודא עכאשה, כדי לספק את הדרישה בדבר קיומן של ראיות לכאורה הנדרשת בשלב זה של ההליך. מה גם שעדויות אחרות, חרף סתירות ואי התאמות מסוימות שנפלו ביניהן, שאת חלקן הזכרתי לעיל, תומכות באופן בסיסי בגרסתו של ג'ודא עכאשה, לפיה הירי בוצע על-ידי שני העוררים. על רקע זה אני סבור שבחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט - לאחר עיבוד הראיות, בחינתן בחקירות, וקביעת אמינותן ומשקלן - יהא בכוחו להוכיח את אשמת העוררים כנדרש במשפט פלילי.
אשר לטענה בדבר הימצאותו של אקדח נוסף במקום האירוע, זו מבוססת בעיקר על כך שלגבי שניים מתוך תשעת התרמילים שנמצאו במקום נקבע בחוות הדעת של מעבדת הנשק במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה, כי לא נמצאו "מספיק סימנים ייחודיים ע"מ לקבוע אם הם נורו מכלי נשק אחד". קביעה כזאת, אמנם אינה שוללת את האפשרות שבמקום נעשה שימוש ביותר מאקדח אחד, אך היא גם אינה תומכת באפשרות זו. בנסיבות אלו, אני סבור שאין בחוות דעת זו כדי לפגוע בעוצמת הראיות לכאורה הקיימות נגד העוררים.
העוררים טוענים, כאמור, שאין בחומר הראיות כדי להוכיח, לכאורה, את התקיימותם של יסודות עבירת הרצח בעניין ה"כוונה להמית" והעדר קינטור. גם אם אניח, בניגוד לדעתו של בית המשפט המחוזי, שיש מקום לבחון, כבר בשלב זה, התקיימותם של יסודות אלה של עבירת הרצח, אינני סבור שבטענות העוררים בנושא זה יש כדי להביא לשינוי ההחלטה. אשר ליסוד של ה"כוונה להמית", נקבע בפסיקה, כי הוכחת יסוד זה מחייבת להוכיח "כי הממית חזה, או צפה, את התוצאה הקטלנית של מעשיו, וכן על התביעה להוכיח כי הממית קבע לעצמו מטרה לגרום למותו של הקורבן ורצה בהתגשמותה" (ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 710, 716). אולם, לעניין זה בית המשפט יכול להסתייע בחזקה הראייתית כי חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו (ע"פ 7520/02 לעיל, בעמ' 717). אינני רואה מניעה מלהסתייע בחזקה זו גם במקרה שלפנינו, מה גם שהעוררים לא הניחו כל הסבר הסותר חזקה זו, ולפי גרסתם הם כלל לא נכחו במקום האירוע. בעניין העדר הקינטור, טענת העוררים היא שהיריות נורו (אם נורו) בתגובה על דקירתו של אחיהם. הקושי הניצב בדרכם של העוררים בעניין זה הוא, ראשית, כי הטענה, שהיא טענה עובדתית, כלל לא הועלתה על ידם, אלא על-ידי באי כוחם. שנית, היריות לא נורו על ידם מייד לאחר דקירת האח, אלא לאחר שהעורר 2 נסע והביא את האקדח באמצעותו בוצע הירי. עם זאת, אני מוכן להניח לטובת העוררים, שאין לשלול את האפשרות שטענת העדר הקינטור תתקבל. אולם גם בהנחה זו, הדין הוא כי "לעניין המעצר די בכך שהראיות הקיימות מקימות סיכוי סביר להרשעה באחריות להמתת המנוח; ואין נפקא מינא אם ההמתה באה בגדרי עבירה של רצח או בגדרי עבירה של הריגה" (בש"פ 4972/97 מאיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). וראו: בש"פ 414/01 אלקובי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 559, 563-564; בש"פ 4812/05 זחאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).
נוכח האמור לעיל, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת המיוחס לעוררים בכתב האישום. למצער קיימת תשתית ראייתית להוכחת עבירת ההריגה.
משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה, קמה עילת מעצר על-פי דין כנגד העוררים. המסוכנות הנשקפת מהעוררים, לאור חומרת מעשיהם ועברם הפלילי המכביד, היא גבוהה ביותר. בנסיבות אלו, ולאור החשש להימלטותם של העוררים מן הדין, מקובלת עלי גם המסקנה, שלא ניתן להפיג את מסוכנותם של העוררים בחלופת מעצר.
הערר נדחה.