1. ביום 7.8.03 הוארך מעצרו של המבקש עד תום ההליכים בת"פ 289/03, המתברר בבית המשפט המחוזי בחיפה. עם חלוף תשעה חודשים בהם שהה המבקש במעצר, פנתה המשיבה לבית משפט זה, על מנת שיאריך את מעצרו של המבקש ב- 90 ימים נוספים, בהתאם לסמכותו על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (בש"פ 3369/04). בבקשה היו שני משיבים - שלום איסקוב והעורר. הבקשה הוגשה כבקשה מוסכמת. ביום 7.4.04 הארכתי את מעצר המשיבים לבקשה ב- 90 ימים נוספים, החל מיום 15.4.04, או עד למתן פסק הדין בתיק העיקרי, הכל לפי המוקדם.
2. ביום 3.5.04 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו בטענה כי הוא לא נתן את הסכמתו להארכת מעצרו, כאמור בבקשת המשיבה. קבעתי דיון בבקשה ליום 11.5.04.
3. ביום 4.5.04 הוגש ערר זה, אשר בו עורר המבקש על החלטת בית המשפט מיום 7.8.03 המחוזי לעוצרו עד תום ההליכים. המבקש לא ערר על מעצרו עד תום ההליכים במשך כל תשעת החודשים הראשונים לאחר שנעצר. הוא בחר לערור על החלטה זו רק לאחר שבית משפט זה החליט להאריך את מעצרו פעם נוספת. יתרה מזאת, גם לאחר הארכת מעצר זו בחר המבקש להגיש בקשה לעיון חוזר בהארכת המעצר השנייה ולא לערור על החלטת המעצר הראשונה. בשל הקשר הברור בין הבקשה והערר, החלטתי לאחד את הדיון בהם ולקבוע את בקשת המדינה ואת הערר הנוכחי ליום 11.5.04.
4. לבקשת המדינה להארכת מעצרם של שני הנאשמים ב- 90 ימים נוספים, צורפו הסכמות מפי באי כוחם. דא עקא, שביום 3.5.04 פנה המבקש, כאמור בבקשה לעיון חוזר, לבית משפט זה בטענה כי הוא כלל לא מסר את הסכמתו לעו"ד ג'רייס בולוס, החתום על ההסכמה. על כן ביקש המבקש עיון חוזר בהחלטה.
5. בדיון שהתקיים ביום 11.5.04 - בבקשה ובערר - הודיעה באת כוחו של העורר - מטעם הסנגוריה הציבורית - כי היא איננה מוכנה לדיון בערר, ועל כן נקבע לערר דיון נפרד. לגבי הדיון בבקשה להארכת מעצר נקבע כי היא תידון de novo, כאילו לא ניתנה הארכה בהסכמה. בתום הדיון החלטתי לקבל את בקשת המשיבה ולהאריך את מעצרו של העורר ב- 90 יום, שתחילתם ביום 15.4.04. דברים שנאמרו שם לענין עילת המעצר, כוחם יפה גם לעניין החלטתי הנוכחית.
6. ביום 24.5.04 הודיעה הסנגוריה הציבורית כי היא איננה מייצגת עוד את העורר בערר זה. הוריתי על קבלת תגובת העורר וזה הודיעני כי הוא ייצג את עצמו.
7. ההחלטה בערר זה ניתנת על יסוד חומר הראיות המקורי. מתוספות בעניינים שבעובדה שהוסיף העורר בדיון על-פה עלי להתעלם. דיון בהארכת מעצר או בערר על החלטה כזו מתנהל על פי הראיות המקוריות.
8. העורר הואשם בשנים מתוך שלושת האישומים שבכתב האישום. שלושת האישומים, אשר בהם מואשמים איסקוב והעורר, קשורים זה בזה. האישום הראשון עוסק במעשה סחיטה מבעלים של בית קפה, ישראל טייב שמו. האישום השני, עניינו בירי אשר ביצע איסקוב במרכולית הצמודה לאותו בית קפה. האישום השלישי, עניינו במעשיו של העורר, אשר נועדו לשבש את החקירה בעניין האישום השני, תוך שהעורר מבקש מאחד העדים לאירוע למסור גרסה שקרית. בית המשפט המחוזי קבע כי: "מדובר, למעשה, ברצף של פעולות שמטרתן סחיטה באיומים כאשר המשיבים משתפים פעולה באופן בו משיב 2 (העורר) מסיע למשיב 1 (איסקוב) וגם באישום השלישי פועל הוא למענו... עניין זה חשוב להבהרה מאחר ולטעמי יש לראות, ככל שהדבר נוגע להערכת מסוכנות המשיבים, את שניהם כשותפים בפועל... במובן זה שמדובר בפשע מאורגן המבוצע ע"י כנופיה שחבריה עובדים זה למען זה". בית המשפט הדגיש את קיומן של ראיות אובייקטיביות להוכחת האישומים - הקלטת וידאו של הנעשה בבית הקפה, תצפית על ידי שוטרים שצפו בנעשה והאזנת סתר שבוצעה למבקש. בפני בית המשפט קמא העלו הנאשמים טענות כנגד ישראל טייב, תוך שימת דגש על אופיו הבעייתי. בית המשפט ציין כי הסתמכות בלעדית על עדותו של טייב היתה עשויה להיות בעייתית, אך מכיוון שהאירוע תועד במצלמות - לא כך הוא. מהתיעוד הנזכר הסיק בית המשפט כי מדובר באירוע של סחיטה באיומים "במיטבה". בכך בוססה, כך נקבע, עילת המעצר בעניין האישום הראשון. אציין כי גם לעניין האישום השני, בו לא מואשם המבקש, נקבע כי בוססה תשתית ראייתית כנדרש, גם בשל כך שבית המשפט השתכנע שעדותו של העד משה לוי היתה עדות שקר. לעניין האישום השלישי, נקבע כי האזנות הסתר מבססות את הנטען כנגד המבקש, וכי הוא העביר למשה לוי את הגרסה השקרית אותה מסר לוי בחקירתו.
9. העורר הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום. הוא מציין שכל אשר התרחש בבית הקפה צולם ב-וידאו. לטענתו, הסכסוך הינו בין איסקוב לבעל המקום והוא נקלע לאירוע במקרה. על פי כתב האישום, בשל חוב כספי של בעל המקום, החלו השניים בהעמסת הריהוט של המסעדה למשאית. במהלך הדברים דחף העורר את בעל המקום. העורר טוען כי הוא העמיס את הריהוט לאחר שבעל המקום אמר לו לעשות כן וכי הדחיפה היתה "של צחוק". העורר מצטט ממזכר חקירה של אשתו של בעל המקום, אשר לפיו עולה כי המבקש רק נכח במקום ולא ביצע כל עבירה. המבקש טוען כנגד בעל המקום - ישראל טייב - כי הוא רמאי ועבריין רכוש, אשר מתחזה לקורבן, תוך ידיעה כי במקום מותקנות מצלמות משטרה. טייב נעצר עד תום ההליכים בפרשה אחרת. מעצרו אף הוארך ב- 90 יום על ידי ביום 22.4.04.
בעניין האישום השלישי, שעניינו שיבוש מהלכי חקירה, טוען המבקש כי הוא כלל לא היה במקום בעת הירי נשוא האישום השני וכי הוא לא פגש באיסקוב. לטענתו, הוא דיבר עם הנחקר משה לוי רק לאחר שזה נחקר במשטרה, ולכן לא ייתכן כי הוא זה אשר מסר לו את הגרסה שעליו לתת.
לסיכום דבריו, מבקש המבקש כי תישקל בעניינו חלופת מעצר, בעיקר בשל היותו מפרנס משפחתו, המונה אישה וילדה פעוטה.
לאחר הדיון בפניי קיבלתי את תיק החקירה של העורר לצורך בחינת הראיות אשר נאספו בעניינו, ובכללן קלטות הוידאו ותמלילי שיחות הטלפון.
10. אשר לאישום הראשון: צפיתי, לבקשת העורר לא רק בגרסה מקוצרת של הקלטות אלא גם בקלטות הוידאו המלאות אשר מתעדות את מהלך האירועים בבית הקפה ביום 17.6.03. בקלטת נראים שלום איסקוב והעורר כשהם מגיעים יחד לבית הקפה. איסקוב דרש לפגוש את ישראל טייב וצעק על אשתו - איריס - שכדאי שטייב יגיע וישלם לו. במהלך הדברים איסקוב שיגר איומים כלפי ישראל וטען כי הוא חייב לו 100 אלף ש"ח. איסקוב החל מחלק הוראות למספר אנשים שיתחילו להעמיס את הרהיטים של בית הקפה. הוא אמר: "תעמיסו הכל. מי שיעמוד בדרך תנו לו כפה". לאחר מכן עזב איסקוב את המקום והעורר והאחרים נשארו. מייד אחר כך הגיעה משאית עליה העמיסו אנשים (והעורר ביניהם) ריהוט מבית הקפה. במהלך ההעמסה צעקה לעברם איריס ואף ניסתה למשוך כיסאות מאחד המעמיסים, שהינו העורר. כעבור מספר דקות נמשך הויכוח הקולני בינה לבין העורר. העורר נכנס לתוך בית הקפה בצורה מאיימת לכיוונה של איריס, אשר דחפה אותו וצעקה לעברו: "זה לא הדרך לגבות חובות". הויכוח המשיך להתנהל כשהעורר התייחס לחוב הכספי ש"מגיע לנו". איריס הגיבה: "מה מגיע לך, מה אתה שותף שלו?". העורר השיב: "לא". בהמשך התחלפו המשאיות פעמיים, כשבפעם השנייה נראה העורר בבירור כשהוא שוב מעמיס רהיטים.
11. מהקלטות עולה כי חלקו של העורר באירוע לא היה מקרי כלל. העורר הגיע, כאמור, למקום יחד עם איסקוב והיה במקום בעת שאיסקוב הבהיר לאיריס שבכוונתו לגבות את החוב של ישראל אליו. העורר היה אחד האנשים שקיבלו הוראות מאיסקוב להעמיס את הסחורה על המשאיות - כשהוא יודע לשם מה מועמסת הסחורה - ובשום שלב הוא לא מחה או שאל שאלות. אחת ההוראות שקיבלו האנשים היתה לפגוע במי שיפריע להם. העורר נשאר גם לאחר שאיסקוב עזב והוא השתתף בהעמסת הרהיטים על גבי משאיות. העורר היה מודע להתנגדותה של איריס והיה האדם אשר התווכח איתה יותר מכולם, באופן קולני ואף תוך מגע פיזי, כאשר היא דוחפת אותו כשהוא התקדם לעברה וגם כאשר היא ניסתה להחזיר רהיטים ונאבקה עמו על כסא מחוץ למשאית. במהלך האירועים נראה העורר כשהוא דוחף את ישראל טייב, כאשר לא ניתן לכנות, לכאורה, את הדחיפה כ"דחיפה של צחוק", כפי שמגדיר אותה העורר, אלא כדחיפה של ממש. מהלך האירועים מעת הגעתם של איסקוב והעורר ועד לעזיבת המשאית השלישית ארך כשעה וחצי. יצוין כי מהלך האירועים כפי שנסקר לעיל, מופיע בפרוטרוט גם במזכר של אחד השוטרים אשר ערכו תצפית אלקטרונית על בית הקפה והוא משקף את אשר התרחש במקום.
12. לעניין האישום השלישי חשובים בעיקר תמלילי שיחות הטלפון אשר ערך העורר עם משה לוי ועם חברו, וואיל. מספר שעות לאחר אירוע הירי במרכולית, שוחח העורר עם משה לוי. השניים דיברו על האירוע ועל מה שקרה מאז האירוע ועד שיחתם. משה לוי סיפר לעורר את הגרסה שהוא מסר בחקירה: ששלום (איסקוב) הגיע למקום, מצא את האקדח, ירה באוויר יריות שמחה לכבוד הפתיחה ונכנס כדי לשתות לחיים. העורר שאל את משה לוי אם הוא פגש בשלום:
"משה: בטח בקטע. הוא אמר לי: משה, איפה מצאתי את האקדח? לא מצאתי אותו על הריצפה? אמרתי לו כן. אז הבנתי שזה מה שהוא רוצה שאני יגיד".
לדעתי לא ניתן להסיק משיחה זו כי העורר אמר למשה לוי לפני החקירה מה למסור לחוקרים. מדובר על תיאור של משה בפני העורר אודות הנאמר בחקירה. מהמשפט המצוטט לעיל ניתן לכל היותר ולכאורה להסיק ששלום (שפגש במשה) כיוון אותו לומר היכן הוא מצא את האקדח ובכך תאם איתו גרסה.
לעומת זאת, נראה כי השיחה בין וואיל לעורר מפלילה את העורר בתיאום גרסאות.
בשיחה זו, מיום 20.6.03, נשמע העורר מספר לוואיל על מעשיו לאחר הירי במרכולית: