החלטה בתיק בש"פ 4106/04

1.        על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, במספר רב של מקרים, וחבלה בכוונה מחמירה. לפי הנטען, בתמצית, בשנים 2004-2003 נהג העורר להכות את אשתו, המתלוננת, בתדירות של כחודש או כחודש ומחצה. ביום 17.4.04 הצליף בה באמצעות כבל חשמלי בכל חלקי גופה ומשנמלטה מפניו דלק אחריה עד שפונתה באמבולנס לבית החולים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' אלון) ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

           העורר עורר על ההחלטה.

2.        בהחלטתו עמד בית המשפט בפירוט על המעשים שעשה העורר במתלוננת וציין כי לפי התמונות שצולמה בבית החולים "מראה גופה מזעזע" וכי "עוצמת החבלות שנחבלה על ידי המשיב [העורר - י' ט'] מחרידה". בסופו של דיון קבע כי "המדובר לכאורה במשיב [עורר - י' ט'] אלים ומסוכן בצורה קיצונית אשר איני רואה דרך של חלופת מעצר שתסכון למטרת המעצר אלא במעצר של ממש".

           סבורני שאין לדחות בקש את טענתו של בא כוח העורר כי בית המשפט המחוזי לא קיים את מצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, בכך שלא בחן ולא שקל כלל חלופה למעצר. אכן, נראה לכאורה כי נוכח עוצמת מסוכנותו של העורר, העולה מתוכן נסיבות המעשים, הסיכויים שבית המשפט יורה על חלופה למעצר אינם, כנראה, גדולים; ואף על פי כן אין אנו פטורים מלקיים את דברו של המחוקק. יתר על כן, בדיון לפני הציע בא כוח העורר לשחרר את העורר - שאשתו, המתלוננת, גרה ברהט - בתנאי שישהה ב"מעצר בית" בביתו של השייח' אלעמור איברהים, ביישוב כסייפה, בפיקוחו ובהשגחתו. דבר זה לא הובא לפני בית המשפט המחוזי וממילא לא נשקל על ידיו. כמו כן לא נשקלה הטענה כי העורר חולה במחלת הסכרת וזקוק להשגחה, טיפולים רפואיים ומעקב רפואי צמוד.

3.        אני מורה, אפוא, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לבדיקת השאלה אם אכן אין מנוס מכליאתו של העורר עד תום ההליכים, בהתחשב במכלול השיקולים המונחים על כפות המאזניים. עד למתן החלטתו החדשה של בית המשפט המחוזי תעמוד בתוקפה החלטתו המקורית לפיה ייעצר העורר עד תום ההליכים.

           ניתנה היום, י"ט באייר תשס"ד (10.5.04).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   מפ