לפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת מ' ברנט) במ"ת 26316-04-11 מיום 4.5.2011, בה הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.
רקע עובדתי
1. בלילה שבין 9.4.2011 לבין 10.4.2011 בשעה 00:30 או בסמוך לכך, נסע המשיב עם אחר שזהותו אינה ידועה לעוררת (להלן: האחר) ברכב מסוג סובארו בטייבה. הרכב עורר חשדם של שוטרים שהיו בפעילות משטרתית בעיר טייבה, והם החלו במעקב אחר הרכב. בשלב מסוים ניסו השוטרים לעצור את הרכב, אלא שאז למראה השוטרים, החלו הנוהגים ברכב להימלט והתפתח מרדף. לבסוף, עצר הרכב וממנו נמלטו המשיב והאחר, והמרדף אחריהם הפך רגלי. לפי הנטען בכתב האישום, שהוגש ביום 13.4.2011, במהלך המרדף השליך המשיב אקדח מסוג ברטה, אשר זוהה כאקדח שנגנב בשנת 2004, ותחמושת.
2. המשיב הואשם בנשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.
הליכים לפני בית משפט מחוזי
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. הבקשה התבססה על הראיות הבאות: דוחות הפעולה של השוטרים המתארים את המרדף אחר הרכב ואת המרדף הרגלי שלאחריו; שתיקתו הגורפת של המשיב בחקירתו במשטרה; חוות דעת לפיה טביעות אצבע של המשיב נמצאו על גבי חלון הרכב שאחריו התנהל המרדף; וכן חוות דעת של קצין משטרה בדבר החזקת הנשק והתחמושת.
4. מדוחות השוטרים עולה כי המשיב נראה משליך חפץ שנראה כאקדח, ומיד לאחר שנתפס אכן נמצא אקדח במקום בו נראה משליך את החפץ. כך בדוח הפעולה מיום האירוע אשר צורף כנספח י' לערר שלפני, מציין השוטר אופיר כי הוא זיהה שהמשיב "מתקשה לרוץ כי הוא מחזיק משהו באזור המותניים". עוד מצוין באותו הדוח כי השוטר גיל צעק כי המשיב זרק אקדח, וכי אותו אקדח נמצא "לפי הכוונה של גיל" כעבור זמן קצר. כך גם עולה מדוח הפעולה מיום האירוע אשר צורף כנספח ז' לערר שלפני, בו מציין השוטר סלמאן כי "גיל הגיע למקום ואמר לי לסרוק את המקום, שזיהה שהייתה זריקה" ולאחר סריקה קצרה מצא אקדח על הקרקע. בדוח הפעולה של השוטר גיל מיום האירוע, אשר צורף כנספח י"א לערר שלפני, כותב השוטר גיל כי הוא ראה את החשוד שולף מאזור חגורתו חפץ שנראה לו כאקדח ומשליך אותו לעבר שטח פתוח. עוד מציין השוטר גיל כי הוא הנחה את השוטרים שהיו עמו לאזור שבו ראה את ההשלכה, ושם הם מצאו את האקדח.
5. בית המשפט מפרט את תוכן דוחות השוטרים, ובין היתר אף את הודעתו המאוחרת של השוטר גיל, לפיה בעת השלכת הנשק היה המרחק בינו לבין המשיב כ-20-15 מטרים, והמרחק בין המקום בו נתפס המשיב לבין מקום הימצאו של הנשק היה כ-15-10 מטרים. בהודעה זו מסר השוטר גיל כי הנשק הושלך "לעבר שטח פתוח" וכי הוא שיער שמדובר בנשק בשל צורתו, גודלו, הראות הטובה והעובדה כי הוא נשלף מאזור המותניים. כן מציין בית המשפט המחוזי את העובדה כי על האקדח לא נמצאו טביעות אצבע של המשיב.
6. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם מתקיימת תשתית ראייתית לביסוס עובדות כתב האישום בכל הנוגע למרדף, ולביצועה של עבירת ההפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, אולם לא קיימת תשתית ראייתית מבוססת דיה לייחוס הנשק שנמצא למשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי הראיה היחידה הקושרת את המשיב לנשק היא דוח השוטר גיל, אשר אינו מבסס את הפוטנציאל הראייתי הנדרש וזאת כאשר ישנן סברות אפשריות והגיוניות להמצאות הנשק.
נימוקי הערר
6. לטענת העוררת - באמצעות באת כוחה, עו"ד גלי פילובסקי - שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה אין די ראיות לכאורה לעניין עבירת הנשק. לטענת העוררת, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התשתית הראייתית נגד המשיב בכל הנוגע לעבירת הנשק מבוססת רק על דוח הפעולה של השוטר גיל, הינה שגויה, וכי לא ניתן להתעלם מתצרף הראיות, הכולל את דוחות הפעולה של כל השוטרים, העובדה כי נמצא אקדח בקרבתו של המשיב, העובדה כי נמצאו טביעות אצבע של המשיב על המכונית שאחריה נוהל המרדף ושתיקתו של המשיב בחקירה.
7. העוררת טוענת כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נוכח מסוכנותו הנגזרת מהמעשים המיוחסים לו, וכן נוכח העובדה כי המשיב הינו בעל עבר פלילי והורשע בעבר בעבירות של ניסיון לרצח והחזקת נשק, בגינן ריצה עונשי מאסר.
תגובת המשיב
8. המשיב טען בפני - באמצעות בא כוחו, עו"ד יוסי זילברברג - כי בדוח השוטר גיל מיום האירוע, שהינו היחיד שזיהה את זריקת האקדח, נקט השוטר גיל ביחס לאקדח במונחים של "שיערתי" ו-"נראה לי שזה אקדח". כן הביע המשיב תמיהות כיצד יכול היה לראות השוטר מהמרחק בו היה ובשעת לילה כי המדובר באקדח. המשיב הדגיש בטיעוניו כי על האקדח לא נמצאו טביעות אצבע ועל התחמושת נמצאו טביעות אצבע שאינן תואמות את טביעות אצבעותיו. עוד הדגיש המשיב כי האקדח נמצא במקום פתוח לציבור בסמוך לבניין מגורים. בהקשר זה מציין המשיב כי המשטרה לא ניסתה לבחון שמא הנשק היה ברשות אחד הדיירים בבניין. עוד הדגיש המשיב כי המשטרה לא הביאה צילומים של מקום מציאת האקדח ומקום המעצר של המשיב. עוד מעלה המשיב תמיהה כיצד לא הבחינו השוטרים אשר היו יחד עם השוטר גיל במרדף הרגלי שנוהל כלפי המשיב ובזריקת אותו חפץ ומציינים כי למדו על כך רק מאמירותיו של גיל כי הושלך אקדח. לאור כל האמור, סבור המשיב כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי בכל הנוגע לעבירת הנשק לא נמצאו ראיות מספיקות למעצר עד תום ההליכים.
9. לעניין עברו הפלילי של המשיב נטען כי המדובר בעבר ישן נושן, אשר אינו רלוונטי לדיון שלפנינו ואינו מעיד על מסוכנותו או על חשש להימלטות.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות בכפוף לאמור בסעיף 15 להלן.
11. סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי ביחס לעבירת הנשק אין די בראיות לכאורה שהובאו כדי להצדיק את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996), נאמרו הדברים הבאים ביחס לטיבן של ה"ראיות לכאורה" הנדרשות בשלב המעצר עד תום הליכים:
"אכן, 'ראיות לכאורה' מחייבות תמיד הערכת סיכויים בדבר התפתחות עתידה, וזאת על רקע המכלול הקיים כבר עתה, ובעיותיו המובנות. על-כן, השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. בכך מושג איזון ראוי בין הערכים החברתיים המתנגשים. אכן, אין זה ראוי לעצור נאשם אלא אם כן קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגדו, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, יש בכוחן להוכיח את אשמתו. אם חומר החקירה אינו מטיב זה, אין זה ראוי לשלול את חירותו של הנאשם."