החלטה בתיק בש"פ 3356/04

1.        לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל גבאי), מיום 4.4.04, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפקרה לאחר פגיעה, שיבוש מהלכי משפט, ואישום נוסף של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית.

           על פי המתואר בכתב האישום, בתקופה שלפני האירוע נתגלה סכסוך בין שתי קבוצות. בשל הסכסוך קשרו חברי קבוצה אחת לפגוע בשנייה. לשם כך הגיעו חברי קבוצה זו למקום בירושלים, על מנת לפגוש את חברי הקבוצה האחרת. בזירה נכח גם העורר, אשר היה במקום עם מכוניתו. לאחר זמן קצר תקפו אנשי אחת הקבוצות ופצעו את אחד האנשים מהקבוצה השניה - מאור מהגר שמו. שוטרים אשר עקבו אחרי חברי הקבוצה הראשונה הגיעו למקום על מנת לעכב לחקירה את כל המעורבים. העורר החל מייד לנסות להימלט מהמקום. העורר התעלם מקריאותיו של שוטר לעצור ואף פגע ברכבו במזיד בשוטר אחר אשר ניסה לעוצרו גם כן. שוטר זה הועף הצידה ונחבל. על אף שהעורר ידע כי פגע בשוטר, הוא לא עצר והמשיך בנהיגה פרועה במנוסה מהמקום. בנהיגתו חצה העורר צמתים באור אדום ואף נסע נגד כיוון התנועה. באחד הרחובות אסף העורר למכוניתו את מאור מהגר, אשר נפצע כאמור לעיל, ואדם נוסף, בכדי למנוע מהמשטרה לעכבם. העורר המשיך בנהיגתו הפרועה ועקף מחסום משטרתי אשר הוצב במקום, בלי לעצור.

3.        בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר: הימצאותו של העורר בזירת ההתגוששות בין הקבוצות לא היתה מקרית. מכוניתו נצפתה על ידי חוליית העיכוב של המשטרה בטרם הגיעו האנשים למקום, ומכוניתו היא אשר הובילה את שאר המכוניות. העורר אכן לא יצא ממכוניתו במהלך האירוע. השוטרים אשר פשטו על הזירה חבשו לראשיהם כובעי זיהוי וקראו קריאות "משטרה". העורר הבחין בשוטרים ונמלט באותו הרגע מהמקום בנסיעה פראית ומסוכנת. אחד השוטרים הכה במכוניתו של העורר בכדי לאותת לו לעצור והשוטר השני אף עמד מול המכונית וחסם את דרכה. העורר התעלם מהשניים ואף נסע לכיוון השני תוך שהוא פוגע בו, כאמור לעיל. העורר לא טען כי היתה תאונה אלא שתק בחקירתו. הוא לא סייע לשוטר שנפגע, אלא המשיך בנסיעתו. התנהגותו של העורר בכביש היתה מסוכנת ופראית. העורר הגדיל לעשות והבריח מהזירה את מאור מהגר, על אף שידע כי המשטרה רוצה לעכבו, והרי בעקבותיו היו שתי ניידות. כיוון שהעורר שתק במשטרה, אין כרסום של הראיות לכאורה.

4.        בעניין עילת המעצר, נאמר כי העבירות בהן מואשם העורר מעידות עליו כי הוא מסוכן לציבור, וכי מסוכנות זו עולה מכל הנסיבות אשר הובאו לעיל. לבסוף נקבע כי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר, על אף שנטען כי מדובר באירוע נקודתי וכי העורר הינו איש עסקים אשר ביצע עבירה לאחרונה ב- 1993. בית המשפט קבע כי לא ניתן להבטיח את בטחון הציבור במקרה זה אלא בדרך של מעצר. הימלטותו של העורר מהזירה באופן המתואר מעידה על כך כי הוא אינו בוחל באמצעים, גם תוך סיכון הציבור, על מנת להימלט מהדין. התנהגותו של העורר במהלך האירוע והחקירה מצביעה על זלזול בגורמי אכיפת החוק ומפחיתה את האמון בו, עד כדי שלא ניתן לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט גם ייחס משקל להרשעותיו הקודמות של העורר, אשר בעבור חלקן הוא אף ריצה עונשי מאסר.

5.        בערר טוען העורר כי הוא לא היה קשור לאירוע כלל. נטען כי הוא ניסה להסתלק מהמקום לאחר שהחלה ההתגודדות ולפני שהגיעו למקום השוטרים. עוד נטען כי הוא לא הבחין בכך שהשוטר נפגע ממכוניתו וכי השוטר שדפק במכוניתו אכן היה שוטר ולא אחד מהמתגודדים. לגבי מאור מהגר, הרי שהוא הותקף בהיותו ישוב ברכב אחר והוא כלל לא ביצע עבירה. בעניין נהיגתו הפרועה הנטענת, נאמר כי אין ראיות לכאורה המבססות את הטענה כי הוא חצה רמזורים אדומים. נטען על ידו כי מדובר היה באירוע מלחיץ, אשר לא הוא יזם את תחילתו וכי הוא ניסה להימלט ממנו מחשש שיותקף. בנסיבות אלה אין, לדעתו, בכדי להצביע על מסוכנות אשר לא תאפשר חלופת מעצר.

5.        עיינתי אף אני בחומר הראיות ותמימת דעים אני עם הערכאה הראשונה כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לעורר. עו"ד אוחיון עשה ככל יכולתו כדי לתת למעשים הסברים תמימים: העורר לא ידע, לטענתו, שפגע בשוטר; אם נסע במהירות היה זה כדי להביא את הפצוע לטיפול, העורר היה במצב של לחץ ועוד ועוד. ואולם, גירסה המובאת מפי סניגורו של מי ששומר על זכות השתיקה אינה יכולה להוות תחליף להודעה של החשוד. אכן, זכותו של החשוד לשתוק, ואולם בנסיבות העניין יש להניח נוכח עדויות השוטרים כי אין המדובר בתאונה וכי העורר ראה כל מה שאדם אחר היה רואה בנסיבות העניין.

6.        ב"כ העורר עומד על כך שהפגיעה בשוטר היתה קלה, וכי העורר אינו מואשם בהשתתפות בתגרה עצמה. הוא מבקש לשחררו לחלופת מעצר. הוא מצביע על החלטות שונות במקרים חמורים יותר בהם שוחררו עוררים לחלופת מעצר.

7.        גם לעניין עילת המעצר תמימת דעים אני עם הערכאה הראשונה; נראה מהראיות כי העורר היה נחוש להימלט מהשוטרים, ובכל שלבי האירוע התגלתה מסוכנותו, וזלזול בחוק. אציין כי עדי התביעה כולם שוטרים. רשימת העדים אינה ארוכה ונראה, לכאורה, כי המשפט אינו אמור להיות ממושך.

8.        אני דוחה את הערר.

           ניתנה היום,‏‏‏‏‏‏‏כ"ג ניסן, תשס"ד (14.4.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עע