החלטה בתיק בש"פ 3081/04

           העורר הואשם בעבירה של ניסיון לרצח. לבקשת המאשימה הורה בית-המשפט המחוזי לעוצרו עד לתום בירור המשפט. כעבור זמן ביקש הסניגור מבית-המשפט המחוזי לחזור ולעיין בצדקת מעצרו של העורר. בית-המשפט דן בבקשה זו ופסק לדחותה. הערר שלפניי מופנה כנגד שתי ההחלטות.

           העובדות בתמצית: העורר חב כסף למתלונן. לבירור עניינם המשותף נדברו השניים להיפגש בקרבת ביתו של המתלונן. למפגש הזה הגיע המתלונן בלוויית חברו ובמהלך השיחה, בעקבות קריאה טלפונית של העורר, הגיע למקום גם אחיו של העורר. גרסת המאשימה היא כי דקות ספורות לאחר מכן שלף העורר אקדח וירה לעבר חזהו של המתלונן אשר נפגע ונפצע. כן נטען, כי העורר ניסה לירות במתלונן פעם נוספת אך לא התהוותה ירייה. על-יסוד תלונתם של המתלונן וחברו עצרה המשטרה את העורר לחקירה, ואילו אחיו של העורר הסתלק מן המקום. בחקירתו מילא העורר את פיו מים ולא השיב על החשדות שהוצגו בפניו. זמן מה אחר כך (כחודש מיום האירוע) התייצב במשטרה אזרח שהציג את עצמו כמי שהיה נהג הרכב המסחרי אשר פינה את המתלונן הפצוע לבית-החולים. הוא מסר למשטרה אקדח אותו מצא, לדבריו, באקראי מתחת למושב שמימין למושב הנהג שברכבו. הוא הסביר כי רכב זה מצוי ברשותו כחמישה חודשים ואינו יודע לומר אל נכון מתי ועל-ידי מי הוטמן האקדח ברכבו. על רקע מצב דברים זה הוגש כתב-האישום נגד העורר וניתנה החלטתו הראשונה של בית-המשפט בגדרה הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. שבועות אחדים לאחר מכן עלה בידי המשטרה לאתר את אחיו של העורר בביתו. משנעצר לחקירה הודה כי היה עד לאירוע שבו נורה ונפצע המתלונן, אך טען כי לא העורר הוא אשר פתח באש אלא מי מבני החבורה היריבה, היינו המתלונן או חברו. משהתחדשה חקירת העורר, אף הוא טען כי מי ששלף את האקדח היה המתלונן. בעקבות התפתחות זו הגיש העורר את בקשתו לעיון חוזר, שכאמור נדחתה.

           בעררו על שתי ההחלטות קיווה הסניגור המלומד לשכנעני, כי מעיקרה - ולנוכח התגלות האקדח ברכב אשר פינה את המתלונן לבית החולים - לא היה מוצדק להורות על מעצרו של העורר, ועל כל פנים, משנעצר אחיו של העורר ונגבו אמרות מפיו ומפי העורר עצמו, היה על בית-המשפט להיווכח כי התשתית הראייתית שניצבה ביסוד האשמתו של העורר נפגמה. בנסיבות אלו, טען, מן הדין לשחרר את העורר ממעצרו, ולו גם בתנאי חלופה מתאימה.

           הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטותיו של בית-המשפט המחוזי. אילו נכון היה כי העורר הוחשד בניסיון לרצח ונעצר, אף שלאמיתו של דבר היה קורבן מיועד לירי מצד המתלונן כלפיו, הדעת נותנת כי היה בוחר למסור את גרסתו בחקירה מלכתחילה ולא בוחר להחריש. זאת ועוד: אילו קורות ההתרחשות היו כפי שתיארן אחי העורר בעדות שנמסרה על ידיו לאחר מעצרו, הדעת נותנת כי לא היה ממתין למעצרו - לא כל שכן, מסתתר מפני המשטרה - במשך כחודשיים, אלא מתייצב במשטרה מיוזמתו למסירת גרסתו. אין ספק כי אחיו של העורר ידע במשך כל אותה תקופה כי העורר נתון במעצר כחשוד וכנאשם בניסיון לרצח של המתלונן. גם הימצאותו של האקדח שנמסר למשטרה על-ידי האזרח שהביאו לשם איננה משנה את פני הדברים. לאמיתו של דבר, כלל אין זה ברור שיש קשר כלשהו בין נשק זה לבין האקדח שבו בוצע הירי אשר פגע במתלונן. ההסברים שניתנו על-ידי הסניגור להתנהגותם של העורר ואחיו בשלב החקירה לא שכנעוני כי יש מקום לשחרר את העורר מן המעצר שעליו הורה בית-המשפט המחוזי.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ח בניסן תשס"ד (19.4.04).

                                                                                                     ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.