1. בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בב"ש 90317/05 (השופטת י' שיצר) מיום 1.3.05 לפיה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, ובכך ביטל, בערר שהגישה המשיבה, החלטה של בית משפט השלום בתל-אביב בב"ש 575/05 (השופטת י' הניג) מיום 23.1.05 לפיה הורה על שחרור העורר למעצר בית מלא.
נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום המייחס לו סחר בסם מסוכן מסוג קוקאין ומסוג -MDMA, עבירה על פי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. לפי הנטען, ביום 29.12.04 הגיע העורר רכוב על קטנועו לדירתו של אדם אחר (להלן: האדם האחר), ונפגש עמו. בהמשך ובסמוך לכך, נסע הנאשם בקטנועו מהמקום עד שעצר ליד ג'יפ, שם עצר ומכר העורר את הסמים הנזכרים תמורת 1,350 ש"ח לאדם שלישי (להלן: הקונה).
2. יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד הנאשם. בית משפט השלום דחה כאמור את הבקשה, והורה לשחרר את העורר למעצר בית. בסמוך לאחר החלטת בית משפט השלום לשחרר את העורר למעצר בית, הגישה המשיבה כתב אישום מתוקן (בשנית) בו אישום נוסף המייחס לעורר כחמישה מקרים נוספים של מכירת סם מסוכן לקונה. ברם, שתי הערכאות הראשונות התייחסו בהחלטותיהן לאישום הראשון בלבד.
3. בפני שתי הערכאות הקודמות הצביעה התביעה על התשתית הראייתית אשר מקימה לדבריה את הדרישה של ראיות לכאורה לגבי האישום הראשון:
א. הודעת הקונה שסיפר על רכישת הסם מהעורר ועל התמורה הכספית ששולמה לו;
ב. דו"ח התצפית בה נראה העורר מגיע לביתו של האדם האחר, ומשם נוסע על קטנועו אל המפגש עם הקונה (להלן: המפגש);
ג. הסמים (בכמויות מסחריות) אשר נתפסו בדירתו של האדם האחר וכן והסמים אשר נתפסו בכליו של הקונה, שניות ספורות אחרי המפגש; חוות דעת המחלקת לזיהוי פלילי המאשרת כי הסמים אשר נתפסו בידי הקונה הינם סמים מסוכנים: 5 טבליות מסוג MDMA ו- 2.1714 גרם קוקאין;
ד. שיחות טלפון "מבוימות" שביצעו שוטרים (שהתחזו לעובד של הקונה ולאדם נוסף) בהן נשמע העורר מבקש כי הקונה יתקשר אליו בדחיפות ובהן נשמע העורר מסכים לארגן לאדם הנקרא יוסי "1,000 ש"ח מהלבן". השיחות מתועדות במזכרים, אך לא הוקלטו;
ה. הודעתו של העורר בה אישר כי הקטנוע והטלפון הנייד (באמצעותו התקיימו "השיחות מבוימות") נמצאים תמיד ברשותו ובשימושו; וכן העובדה שבהודעתו טען העורר כי בשעה שאירע המפגש היה בבית אמו (ובניגוד לדו"ח התצפית).
3. שתי הערכאות הקודמות קבעו כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את כתב האישום כנגד העורר. יחד עם זאת, סבר בית משפט השלום "כי עוצמתן של הראיות אינה כזו שמביאה בהכרח למעצר". בית משפט השלום הדגיש כי העורר לא נראה מקבל סמים בדירתו של האדם האחר ולא נראה מעביר סמים אל הקונה. העורר אמנם נראה מגיע לדירתו של האדם האחר וכן נראה מגיע אל המפגש עם הקונה, אך העורר אינו מכחיש עובדות אלו, עובדות שהן כשלעצמן, אינן מצביעות על עסקאות סם. כן בית משפט השלום ציין כי ככל הנראה לא ניטלו מהסמים שנתפסו על הקונה (שהיו עטופים בנייר) טביעות אצבע או דבר מה אחר הקושר את העורר אליהם. הוסיף בית המשפט כי עשויות להתעורר שאלות של מהימנות בנוגע לעדותו של הקונה, אשר נתפס עם הסמים, ואינו כדברי בית המשפט "טלית שכולה תכלת". אף קשה להסביר את העובדה כי המשטרה מצאה את הסמים בשני מקומות נפרדים בכליו של הקונה, על אף שלפי הנטען קנה הקונה את הסמים שניות ספורות לפני שנתפס. באשר לשיחות המבוימות, קבע בית המשפט כי אין בהם כדי להצביע על כך שהעורר מכר סמים לקונה במפגש עמו, גם אם יש בשיחות אינדיקציה לתכנון עתידי ואפשרי למכירת סמים.
בית משפט השלום קבע כי קיימת חולשה בעוצמת הראיות, גם אם יש בהן כדי לקיים את הדרישה של ראיות לכאורה. כן קבע בית משפט השלום כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות אך הוסיף כי החולשה בראיות משליכה על השאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. בתוך כך הוסיף בית המשפט וציין את עברו הנקי באופן יחסי של העורר (הרשעה אחת בעניין סמים בשנת 1998). העורר הינו בעל משפחה ועובד לפרנסתו . בית משפט השלום גם נתן משקל לעובדה כי המשטרה עצמה לא ביקשה מיד לעצור את העורר, אלא רק כעבור ששה ימים לאחר האירועים המתוארים באישום הראשון. סיכם בית משפט השלום וקבע כי ניתן להסתפק בחלופה של מעצר בית מלא בבית אמו של עורר.
4. בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את עררה של המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי דחה את קביעתו של בית משפט השלום לפיה קיימת חולשה בתשתית הראייתית. בניגוד לקביעתה של הערכאה הראשונה, העורר הכחיש כי התקיים המפגש המתואר בכתב האישום. העורר טוען כי באותה שעה היה בבית אמו. טענה זו הופרכה לכאורה בדו"ח התצפית לפיו העורר נראה נפגש עם הקונה באותה שעה. כן דחה בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום לפיה בעיות מיוחדות של מהימנות מכרסמות כרסום ממשי בהודעתו של הקונה, או כי קיים קושי להסביר כי הסמים נתפסו במקומות נפרדים בכליו של הקונה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין אפוא הצדקה לסטות מהמדיניות הרחבה והבסיסית השוללת חלופת מעצר בעבירות סחר בסם מסוכן. כן הוסיף בית המשפט המחוזי כי החלופה שנקבעה, מעצר בית בבית אמו של העורר, אינה יכולה להשיג את מטרת המעצר, שכן אמו של העורר מתגוררת בקירבת מקום לאיזור בו בוצעו העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. בית המשפט המחוזי הורה אפוא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
מכאן הערר שכפניי.
5. בדיון בפניי חזרו באי כוח הצדדים על טענותיהם בפני שתי הערכאות הקודמות. השאלה המרכזית שהועלתה כמו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, נוגעת לעוצמת הראיות. אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה. השאלה בה נחלקו הערכאות הקודמות נוגעת כאמור אך לעוצמת הראיות, ולשאלה אם קיימת בהן חולשה המצדיקה סטייה מהמדיניות השוללת חלופת מעצר בעבירות של סחר בסמים מסוכנים.
לאחר בחינת הראיות שהוגשו לערכאות הקודמות, ושמיעת באי כוח הצדדים בפניי, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר המבססות תשתית ראייתית לכאורית לכתב האישום. באשר לעוצמת הראיות, לא מצאתי כי קיים כרסום משמעותי המצדיקה חריגה מן הכלל לפיו יש לעצור סוחרי סמים עד תום ההליכים. אמנם העורר לא הכחיש במפורש את האמור בדו"ח התצפית, אך על פניה הודעתו אינה מתיישבת עם הדו"ח. כן יתכן כי במהלך ההליך תתעוררנה שאלות באשר למהימנותו של הקונה, אך אין בחומר שהוגש כדי להצביע בשלב זה על קשיים משמעותיים בעדותו. אכן המשטרה הייתה יכולה, ואולי אף צריכה הייתה להקליט את השיחות המבוימות, אך אין בעובדה זו כדי לשלול את ערכם של המזכרים שנערכו כראיה מפלילה (ראו: בש"פ 8240 זילבר אטלן נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 8.10.02).
לא למותר לציין כי כנגד העורר הוגש בינתיים אישום נוסף (בכתב האישום המתוקן בשנית) המייחס לעורר כחמישה מקרים נוספים של מכירת סם מסוכן לקונה.
דעתי היא אפוא כי אין מקום במקרה דנן לסטות מהכלל לפיו יש לעצור סוחרי סמים עד תום ההליכים, כלל הבא לידי ביטוי בחוק החרות (סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996) ובפסיקת בית משפט זה (ראו: בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל ו-2 אח', פ"ד מט(3) 164, 168-169; בש"פ 4469/99 אזברגה שיחדה נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 15.7.99; בש"פ 1793/04 מדינת ישראל נ' מוחמד ("חמודי" "חמודה") סביחאת, לא פורסם, מיום 24.3.04). לפני כעשר שנים אמר השופט (בדימוס) י' קדמי (בש"פ 5543/96 מדינת ישראל נ' יפה גבאי, לא פורסם, מיום 5.8.96): "אכן, האינטרס הציבורי מחייב מאבק עד חורמה בנגע הסמים האוכל בנו, למרבית הצער, בכל פה והולך ומכה בכל חלקה טובה; ואין, ולא יכול להיות ויכוח, כי מלחמת חורמה כזו מחייבת נקיטה באמצעים נוקשים המחייבים לא אחת הקשחת הלב". הדברים היו נכונים אז ולצערי נכונים גם היום. אכן, כפי שציינתי לאחרונה בהקשר אחר, העובדה כי מדובר בעבירה מסוכנת ונפוצה, בחינת מכת מדינה, ראוי שתילקח גם היא במסגרת השיקולים לבחינת מדרג מסוכנות ושיקולי מעצר (השווה: בש"פ 2506/05 תומר טקשה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, מיום 28.3.05).
הערר נדחה. אני מורה כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים הפליליים נגדו.
ניתנה היום כ"ד באדר ב' תשס"ה (4.4.05).