זהו ערר שהגישה המדינה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי) מיום 20.3.2013 ומיום 17.4.2013, בהן הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו באבו גוש, בתנאי מעצר בית מלא ובתנאים נוספים שקבע.
כתבי האישום והליכי המעצר בפרשה דנן
1. המשיב ונאשמים נוספים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות. מדובר בחמישה מעשי שוד של נהגי מוניות מאזור ירושלים שאירעו במהלך חודש ינואר 2013, בגינם הוגשו שני כתבי אישום נפרדים נגד המעורבים בפרשה. כתב אישום אחד (להלן: כתב האישום) הוגש נגד המשיב ושני נאשמים נוספים, אחד מהם קטין (להלן: אחמד ו-הקטין), וכתב אישום שני (להלן: כתב האישום בהליך המקביל) מופנה כנגד שני נאשמים אחרים (להלן: יוסף ו-מוחמד). כתב האישום הרלוונטי למשיב מחזיק חמישה אישומים המייחסים לו ביצוע של כל אחד מחמשת מעשי השוד. אשר לנאשמים האחרים, להם מיוחסת מעורבות בביצוע מעשה שוד אחד או שניים מתוך החמישה, כפי שיפורט להלן.
באישום הראשון נטען כי המשיב, אחמד ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה, קשרו ביום 5.1.2013 קשר לשדוד כסף ורכוש מנהג מונית. השלושה הגיעו לאזור התחנה המרכזית בירושלים וביקשו מנהג המונית שחלף במקום להסיעם למעלה החמישה. משהגיעו לצומת הסמוך למעלה החמישה החלו השלושה להכות בחוזקה את נהג המונית באגרופים ובידיים ודרשו ממנו למסור להם את כספו. לאחר שהנהג מסר להם סכום של כ-1300 ש"ח המשיכו השלושה להכותו ולאחר מכן נמלטו לכיוון אבו גוש.
האישום השני ו-האישום השלישי מתייחסים לשני מקרי שוד נוספים שאירעו בימים 13.1.2013 ו-14.1.2013 בהם על-פי הנטען נטלו חלק המשיב והקטין ביחד עם יוסף ומוחמד. על-פי המתואר בכתב האישום, בשני המקרים עלו הארבעה על מונית באזור ירושלים וביקשו מהנהג להסיעם לאזור מעלה החמישה. באישום השני נטען כי משהגיעה המונית לאזור מעלה החמישה החל המשיב להכות את הנהג בפניו באגרוף והמעורבים האחרים הצטרפו אליו והכו אף הם את הנהג, בין היתר, באמצעות חפץ. לאחר שהנהג נענה לדרישתם ומסר להם סכום של כ-2000 ש"ח, לקחו ממנו הארבעה את הטלפון הנייד ואת מפתחות המונית ונמלטו מהמקום. באישום השלישי נטען כי ארבעת המעורבים כיוונו את נהג המונית לכביש ללא מוצא באבו גוש ומשהגיעה המונית לשם החל המשיב להכותו בפניו והמעורבים האחרים נטלו מהנהג סכום של כ-1000 ש"ח וכן את הטלפון הנייד שלו ואת מכשיר הניווט של המונית. לאחר מכן נמלטו הארבעה מהמקום.
האישום הרביעי והאישום החמישי מיוחסים למשיב בלבד, ובהם מתוארים מעשי שוד שבוצעו באותה שיטה בימים 17.1.2013 ו-19.1.2013. על-פי הנטען בכתב האישום, שני מעשי השוד הללו בוצעו על-ידי המשיב ועל-ידי אדם נוסף שזהותו אינה ידועה, ואף במהלכם היכה המשיב את נהג המונית באגרופים ונלקחו מהנהג סכומי כסף שונים ובמקרה אחד גם הטלפון הנייד שלו.
בגין המעשים המתוארים לעיל הואשמו כאמור המשיב, אחמד והקטין בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות ובכתב האישום המתוקן, שהוגש בהליך המקביל נגד יוסף ומוחמד, הואשמו השניים בעבירות זהות ולהם יוחסה מעורבות בשניים מתוך חמשת מעשי השוד שתוארו לעיל (המתאימים לאישום השני והשלישי בכתב האישום דנן).
2. בד בבד עם הגשת כתבי האישום, הגישה המדינה בקשה משותפת למעצרם של המשיב, אחמד, יוסף ומוחמד עד תום ההליכים (בעניינו של הקטין הוגשה בקשה נפרדת). בהחלטותיו מיום 21.2.2013 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורם של יוסף ומוחמד - הנאשמים בכתב האישום בהליך המקביל - למעצר בית מלא תחת פיקוחם של ערבים ולאחר הפקדת ערבויות שונות שאותן קבע. בית המשפט ציין בהחלטותיו, בין היתר, כי לשני נאשמים אלה אין עבר פלילי וכי נראה שהם אינם שייכים ל"קבוצת היוזמים" של מעשי השוד. בנסיבות אלו סבר בית המשפט כי יש בחלופות המעצר תחת פיקוחם של הערבים שהוצעו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם. המדינה נמנעה מלערור על ההחלטות בעניינם של נאשמים אלה.
3. בהחלטה נוספת מיום 9.4.2012 הורה בית המשפט המחוזי גם על שחרורו של אחמד לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, ואולם ערר שהגישה המדינה על החלטה זו התקבל וביום 17.4.2013 הורה כב' השופט צ' זילברטל על מעצרו של אחמד עד תום ההליכים (בש"פ 2577/13). בהחלטת הערר נקבע כי די בכך שאחמד זוהה על-ידי נהג המונית באישום המיוחס לו (האישום הראשון), על מנת לקבוע שיש ראיות לכאורה בעוצמה מספקת להוכחת מעורבותו באותו השוד. בית המשפט הוסיף ועמד באותה החלטה על עברו הפלילי המכביד של אחמד, אשר ריצה עונשי מאסר קודמים וביצע את המעשה המיוחס לו חודשים ספורים בלבד לאחר שסיים לרצות תקופת מאסר משמעותית. עוד ציין בית המשפט כי מאסרים מותנים והליך פלילי נוסף התלויים ועומדים נגד אחמד, לא הרתיעו אותו מביצוע המעשה המיוחס לו ועל כן אין ליתן בו אמון שיקיים את תנאי השחרור שקבע בית המשפט המחוזי בעניינו. בית המשפט אף הדגיש כי אין בכך שיוסף ומוחמד שוחררו לחלופת מעצר כדי להטות את הכף לטובת שחרורו של אחמד, בקובעו כי "לאחרים אין עבר פלילי ואילו זה של [אחמד] הוא עבר מכביד ובעל משמעות".
ההחלטות נושא הערר
4. החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 20.3.2013 התייחסה לשאלת קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של המשיב ובה ציין בית המשפט המחוזי כי לחובתו של המשיב עומדות הודעותיהם המפלילות של יוסף ושל מוחמד, אשר קשרו אותו לביצוע שני מעשי השוד המתוארים באישומים השני והשלישי לכתב האישום. בית המשפט הוסיף ועמד על ראיות לכאורה נוספות שהציגה המדינה: הודעתו המפלילה של מוחמד, לפיה המשיב סיפר לו כי הוא ואחרים ביצעו חמישה מעשי שוד של נהגי מוניות; שיחה טלפונית בין המשיב ליוסף שהוקלטה בהאזנת סתר ובה שואל המשיב את יוסף אם הוא עטה כפפות "בפעם הראשונה [...] ובפעם השלישית ובפעם הרביעית ובפעם החמישית"; מזכר מיום 11.2.2013 לפיו המשיב ישב מחוץ לחדר החקירות ושאל את החוקר "כמה שנים אפשר לקבל על דבר כזה?"; וכן הודעתו המפלילה של הקטין לפיה בזמן שנסע במונית עם המשיב הוא שוחח עימו על האפשרות לבצע שוד. בית המשפט ציין כי בא-כוחו של המשיב מסכים לכך שבכל הנוגע לשניים מתוך חמישה האישומים שבכתב האישום (השני והשלישי) יש בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחתם, הגם שלטענתו עוצמתן נמוכה. בית המשפט הוסיף ופירט בהחלטתו באריכות את טענותיו של בא-כוח המשיב לעניין חולשת הראיות לכאורה, ככל שהדבר נוגע ליתר האישומים שבכתב האישום ואף שהדגיש (בהפנותו להלכה שנפסקה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: עניין זאדה)), כי בשלב המעצר אין מקום לבחון באופן מדוקדק את התפתחות גרסאותיהם של יוסף ומוחמד, סבר בית המשפט כי לגבי האישומים הראשון, הרביעי והחמישי, הראיות לכאורה ככל שהדבר נוגע למעורבותו של המשיב במעשים, הן אכן "בעוצמה נמוכה יותר" וכי יש ליתן לכך משקל בשלב שבו תיבחן חלופת המעצר שתוצע.
5. ביום 17.4.2013, לאחר שמיעת טיעונים לעניין חלופת המעצר, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לחלופה המוצעת בציינו כי "בעניין הראיות הלכאוריות קבעתי כי יש כרסום בראיות באופן משמעותי לגבי שלושה אישומים, ויש ראיות לכאורה רק לגבי שני אישומים". כמו כן ציין בית המשפט כי עברו הפלילי של המשיב כולל אומנם אישום משנת 2008 בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, אך אישום זה הסתיים לפני כשנתיים בעונש של שירות לתועלת הציבור ובתקופת מבחן ללא הרשעה שהוטלה על המשיב. בית המשפט הוסיף ועמד על כך שמן התסקיר שהוגש לו עולה כי שירות המבחן התרשם שרמת הסיכון הנשקפת מן המשיב היא בינונית וחומרתה צפויה להיות נמוכה ועוד התרשם שירות המבחן שחלופת המעצר המוצעת בבית הוריו של המשיב עשויה לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ועל כן המליץ על שחרורו לחלופה זו. נוסף על האמור, ציין בית המשפט כי יוסף, מוחמד והקטין שוחררו כולם לחלופות מעצר וכי ההחלטה לקבל את הערר שהוגש בעניינו של אחמד ולהורות על מעצרו עד תום ההליכים התקבלה בהינתן העובדה כי לחובתו עבר פלילי מכביד המקשה ליתן בו אמון. בית המשפט היה ער לכך שלמשיב מיוחסים אישומים רבים מאלה המיוחסים ליתר הנאשמים, אך סבר כי "עניין זה כמעט מקוזז על ידי הבעייתיות בראיות". עוד קבע בית המשפט כי עברו הפלילי של המשיב אינו מצדיק לשייכו ל"קבוצה" שבה נמצא אחמד בציינו כי המשיב מעולם לא שהה במעצר וכי לעובדת היותו במעצר מזה חודשיים וחצי יש השפעה מרתיעה לגביו. נוכח כל האמור הורה בית המשפט כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בבית הוריו, שם ישהה במעצר בית מלא בפיקוח אחד מבין שלושת הערבים: אביו, אימו או אחותו. עוד הורה בית המשפט כי המשיב יהיה נתון לפיקוח באיזוק אלקטרוני וכי עליו ועל המפקחים להפקיד ערבויות שונות כתנאי לשחרורו.
מכאן הערר שלפניי.
טענות הצדדים
6. המדינה טוענת כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, קיימות נגד המשיב ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו בכל חמשת האירועים המיוחסים לו בכתב האישום, ובהקשר זה היא מציינת כי היא אינה חולקת על הקביעה של בית המשפט קמא בהחלטתו הראשונה (מיום 20.3.2013), לפיה קיימות ראיות לכאורה ביחס לכל חמשת המקרים אלא שביחס לשלושה מן האישומים עוצמתן נמוכה יותר. לטענת המדינה קביעה זו אינה מתיישבת עם האמור בהחלטה הנוספת של בית המשפט מיום 17.4.2013 שם ציין בית המשפט כאילו נקבע באותה החלטה כי "יש ראיות לכאורה רק לגבי שני אישומים". לגוף הדברים טוענת המדינה כי קיימות שתי עדויות ישירות, של מוחמד ושל יוסף, הקושרות את המשיב לאירועים שתוארו באישומים השני והשלישי. עוד טוענת המדינה כי הראייה המרכזית להוכחת יתר האישומים המיוחסים למשיב כמי שהיה מעורב בכל חמשת מעשי השוד, היא הודעתו המפלילה של מוחמד, אשר סיפר כי החליט להצטרף לחבורה לאחר ששמע מפי המשיב בפירוט על מעלליה. עוד טוענת המדינה כי לראייה זו מתווספת האזנת הסתר בה נשמע המשיב משוחח עם יוסף בטלפון, בין היתר, על "הפעם החמישית". המדינה מוסיפה וטוענת כי מוחמד סיפר בהודעותיו באופן מפורט והגיוני באילו נסיבות שמע מהמשיב על מקרי השוד שבוצעו טרם שהצטרף לחבורה, ולשיטתה קביעתו של בית המשפט קמא לפיה סיפוריו של מוחמד הם "בעייתיים", אינה נתמכת בחומר הראיות לכאורה ואין בה כדי לכרסם בעוצמתן. לטענת המדינה שגה בית המשפט קמא משהעריך את מהימנותו של מוחמד בשלב הדיון בראיות לכאורה לצורך המעצר, ולדבריה בחינה זו מקומה בהליך העיקרי. המדינה טוענת עוד כי שגה בית המשפט בהערכת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ושגה משהורה על שחרורו לחלופת מעצר. כך, טוענת המדינה כי המשיב היה הרוח החיה והגורם העיקרי שהוביל את חבורת שודדי נהגי מוניות. כמו כן טוענת המדינה כי החבורה פעלה באופן מאורגן ושיטתי תוך נקיטת אלימות וכי ציבור נהגי המוניות ראוי להגנה מיוחדת בהיותם טרף קל למעשי שוד. לטענת המדינה שימש המשיב כחולייה המקשרת בין חמשת אירועי השוד האלימים, שבוצעו כולם בתעוזה ובנחישות, וכי כמי שעל-פי הראיות לכאורה השתתף בכל האירועים על המשיב להיעצר עד לתום ההליכים. המדינה מוסיפה וטוענת כי היה על בית המשפט קמא ליתן משקל לעברו הפלילי של המשיב, שביצע תקיפה הגורמת חבלה של ממש והוטלה עליו, בין היתר, תקופת מבחן אך חרף זאת הוא שב לבצע עבירות שוד ואלימות חמורות.
7. המשיב טוען בתשובה כי הוא אכן אינו חולק בשלב זה על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום השני והשלישי, נוכח שתי עדויות מפלילות הקושרות אותו למעשים שתוארו באותם אישומים. לעומת זאת, כך טוען המשיב, ביחס ליתר האישומים הראיות שאליהן מפנה המדינה אינן מבססות ולו סיכוי סביר להרשעתו בהם ולכן צדק, לשיטתו, בית המשפט קמא בקובעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה לגבי שני מקרי שוד בלבד. כך, טוען המשיב כי עדותו של מוחמד, לפיה המשיב התרברב באוזניו על ביצוע חמישה מעשי שוד, היא שקרית ומופרכת ועומדת בסתירה ליתר הראיות המצויות בתיק החקירה. בהקשר זה אף טוען המשיב כי ככל שהמדינה נסמכה על עדותו של מוחמד היה עליה לייחס מקרי שוד נוספים גם ליתר המעורבים שהוזכרו אף הם בהודעתו המפלילה וכזאת לא נעשה. המשיב טוען עוד כי מקריאת הודעותיו של מוחמד עולה שהוא ידע את הפרטים המדוייקים על אודות מעשי השוד כולם והוא אף זה שהוביל את החוקרים למקומות שבהם בוצעו. על כן לטענת המשיב המסקנה הסבירה העולה מכך היא, לכאורה, כי מוחמד ולא המשיב הוא זה שהיה מעורב בכל האירועים וכי הוא ניסה בהודעותיו להעליל עליו ולקשור אותו למעשים אלו.
המשיב מוסיף וטוען כי בחינה מדוקדקת של ההודעות הרבות שנגבו מיוסף (עשר הודעות) וממוחמד (תשע הודעות) מעלה כי השניים ניסו תחילה להכחיש מכל וכל את המיוחס להם, אך משחשו כי מעורבותם באירועים הוכחה הם ניסו למזער את חלקם ולהטיל את האחריות כולה על כתפיו שלו. לטענת המשיב, אף לא הוכח כי הוא זה שנהג באלימות כלפי הנהגים ולדבריו קיימות בהקשר זה סתירות מרובות בחומר הראיות. עוד טוען המשיב כי אין בחומר החקירה כל ראיה פורנזית הקושרת אותו לאירועים שבכתב האישום והוא מוסיף ומציין כי הוא לא זוהה באף אחד מארבעת מסדרי הזיהוי שנערכו לו. אשר להאזנת הסתר, המשיב טוען כי אין כל ראיה לכאורה המוכיחה כי הקול הנשמע בהקלטה הוא אכן קולו ועוד הוא מוסיף כי יש חשיבות רבה לכרסום הנטען בחומר הראיות לכאורה, משום שבעקבות כך יש לבחון את עניינו בהשוואה ליתר הנאשמים שאף להם יוחסו שני אישומים בלבד. לטענת המשיב, התסקיר החיובי שהתקבל בעניינו, וכן העובדה כי בהבדל מאחמד עברו הפלילי אינו מכביד, מוליכים כולם אל המסקנה כי יש להשוות את ההחלטה בעניינו לזו שהתקבלה בעניינם של יוסף ומוחמד ולהותיר על כנה את ההחלטה בדבר שחרורו לחלופת מעצר.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.