עניינה של החלטה זו בשני עררים לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), המופנים כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 24.3.2014 בתיק מ"ת 29130-03-14 (כב' השופט י' עדן), בגדרה הורה על מעצר העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 29155-03-14.
כתב האישום
1. ביום 16.3.2014 הוגש כתב אישום נגד שישה נאשמים בני משפחת עתאיקה המתגוררים ברהט (להלן: הנאשמים). הנאשם 1 (להלן: עבדאלכרים), הנאשם 3 (להלן: אחמד) והנאשם 5 (להלן: מחמד) הם העוררים בבש"פ 2458/14. הנאשם 4 (להלן: עיז) והנאשם 6 (להלן: סלמאן) הם העוררים בבש"פ 2397/14. הנאשם 2 באותו כתב אישום אינו עורר בפניי, ועררו נדון בנפרד בבש"פ 2213/14 אלעתאיקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014), (להלן: בש"פ 2213/14), אליו אתייחס בהמשך.
על-פי המתואר בכתב האישום, הסתכסכו הנאשמים עם משפחת דבסאן שקיבלה מספר מגרשים מהרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, במתחם שלטענת משפחת עתאיקה שייך לה. ביום 4.3.2014 איים עבדאלכרים על שלושה מבני משפחת דבסאן באומרו: "אתם לא תגורו פה. אתם רוצים בלגאן אני אראה לכם מה זה ... הזהרנו אתכם לא להתקרב לשטח. אם אתם ממשיכים לבנות אני אהרוס ואעשה לכם רעש". בהמשך לדברים אלה קשרו ששת הנאשמים קשר עם אחרים מבני משפחת עתאיקה במטרה לתקוף את בני משפחת דבסאן.
במועד שאינו ידוע למאשימה, הגיעו הנאשמים יחד עם אחרים מבני משפחת עתאיקה (להלן: הנאשמים ואחרים) למגרש בו שהו בני משפחת דבסאן, כאשר עבדאלכרים, סלמאן, מחמד ואדם נוסף מבני משפחתם בשם סולימאן (שאינו נאשם בכתב אישום זה ונראה שטרם אותר) החזיקו באקדחים, ומחמד וסלמאן החזיקו גם באלות. עבדאלכרים הורה לנאשמים ולאחרים לשרוף את הגדר שהקיפה את המתחם בו שהו בני משפחת דבסאן, ובמקביל, עבדאלכרים, מחמד וסלמאן ירו באוויר ולעבר אוהל בו ישבו בני המשפחה היריבה. הנאשמים והאחרים החלו לתקוף את בני משפחת דבסאן במקלות ובאבנים, כאשר במהלך התקיפה התגוננו הנתקפים גם הם על-ידי שימוש במקלות ובאבנים. כחלק ממעשים אלה היכה סלמאן את ר.ד ממשפחת דבסאן בכל חלקי גופו באמצעות מקל, אחמד השליך אבן לעבר אדם אחר ממשפחת דבסאן ופגע בעינו, ומחמד, יחד עם אחר מבני משפחתו, תקף בן משפחה נוסף באמצעות מקלות. בשלב מסוים במהלך התקיפה, ירה סולימאן בר.ד ממשפחת דבסאן ופגע בחזהו. בעקבות אירועים אלו, ר.ד, ואחרים ממשפחת דבסאן אושפזו בבית חולים וסבלו מפגיעות שונות.
בשל המעשים המתוארים, הואשמו העוררים בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, עבירות בנשק (נשיאה והובלה) לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק, ניסיון להצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק, פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) וסעיף 335(א)(2) לחוק, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 לחוק בנסיבות סעיף 382(א) לחוק. בנוסף הואשם עבדאלכרים בלבד בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק.
החלטת בית משפט קמא
2. עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים. בבקשה נטען כי בשל סוג העבירות שבוצעו, החשש מפגיעה במתלוננים והאפשרות שהעוררים ישבשו הליכי משפט, קמה עילה לעוצרם עד לתום ההליכים. המשיבה טענה כי מהעוררים נשקפת מסוכנות רבה שלא ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר. נטען כי מסוכנות זו מוסקת מהאלימות המאורגנת שהפעילו העוררים והזמינות שהייתה להם לנשק חם וקר. המשיבה הציגה מספר ראיות להוכחת אשמתם של העוררים, וביניהן, הודעות של מספר מתלוננים, תעודות רפואיות ותרמילי אקדח שנמצאו במקום.
העוררים טענו להעדר ראיות לכאורה. נטען כי האירוע התרחש בשעת לילה ועל-כן טעו המתלוננים בזיהוי הפוגעים בהם, ומכל מקום אין לסמוך על זיהוי העוררים בידי עדי התביעה, הן נוכח מצב התאורה במקום והן נוכח קשיים ניכרים לייחס מהימנות לחלק מהמתלוננים. עוד נטען כי העוררים הופלו לרעה לעומת אחרים מבני משפחתם ומקרב בני משפחת דבסאן שלא הוגשו כתבי אישום כנגדם. העוררים הוסיפו כי המתלוננים תיאמו ביניהם עדויות וכי המשיבה "עצמה את עיניה" בנוגע לכך. לבסוף טענו העוררים כי כתב האישום נוסח ללא בחינה מדוקדקת של הראיות כלפי כל עורר בנפרד, כך שהעוררים הואשמו כולם באותן עבירות ללא הבחנה.
3. ביום 24.3.2014 קיבל בית משפט קמא את הבקשה והורה על מעצרם של ששת הנאשמים, וביניהם חמשת העוררים, עד לתום ההליכים. בית המשפט קבע כי טענות בדבר "עצימת עיניים" של המשיבה וטענות ביחס לאפליית העוררים רלוונטיות להליך העיקרי ועל-כן אין מקום לדון בהן בבקשה למעצר עד תום ההליכים.
בית המשפט הוסיף וקבע כי אמנם חלק מהמעשים המתוארים בכתב האישום בוצעו רק על-ידי עוררים ספציפיים, ולא על-ידי כלל העוררים, אך מדובר בביצוע בצוותא של סדרת תקיפות אלימות והתמונה הכללית המצטיירת היא של התארגנות וקשירת קשר, ועל-כן לכל עורר ניתן לייחס אחריות למעשי כל העוררים האחרים. באשר לראיות כנגד העוררים, קבע בית המשפט כי טעות של מתלונן זה או אחר בזיהוי אינה מביאה להחלשה או לכרסום בראיות הקיימות בידי המשיבה. בית המשפט קבע כי גם טענות האליבי של העוררים אינן מחלישות את הראיות הקיימות כנגדם. אחר דברים אלה, פירט בית המשפט את הראיות לכאורה הקיימות כלפי כל אחד מהעוררים.
4. ביחס לעבדאלכרים, ציין בית המשפט כי מספר מתלוננים המכירים אותו באופן אישי, ואשר ראו אותו בעצמם, העידו על חלקו במעשים. בית המשפט הוסיף כי מדובר בעדות ראיה מטווח קצר ואף שהמעשים בוצעו בשעת לילה, הודלקו אורות של כלי רכב שאפשרו את זיהויו של העורר.
ביחס לאחמד, ציין בית המשפט כי אדם המכיר אותו באופן אישי זיהה אותו זורק עליו אבן ממרחק של 5-4 מטרים במהלך התרחשות האירוע.
ביחס למחמד, הציג בית המשפט שלוש הודעות שונות של מתלוננים אשר טענו כי זיהו אותו מבצע את המיוחס לו. חלק מהודעות אלה התייחסו בפירוש לכך שמחמד נקט באלימות, החזיק באקדח ואף ירה בו.
ביחס לעיז, הציג בית המשפט הודעה של אדם המכיר את עיז אשר טען כי ראה אותו זורק אבנים במהלך האירוע, ועדות שמיעה של אדם אחר ששמע את אחד התוקפים קורא "תן מכות עזתרביץ".
ביחס לסלמאן, הוצגו מספר הודעות לפיהן סלמאן השתתף כתוקף באירוע, נשא אקדח ואף ירה באמצעותו באוויר. לחלק מהמתלוננים נגד סלמאן הכרות מוקדמת עמו ועל-כן יכלו לזהותו בחושך על סמך קולו ומבנה גופו, בנוסף לראייתו.
5. בית המשפט סקר פסיקה המתייחסת לביצוע עבירות בצוותא וקבע כי כל העוררים נטלו חלק באירוע האלים, במשותף ולאחר תכנון, והוסיף כי:
"במצב דברים זה בו קיימות ראיות לכאורה לגבי ביצוע האמור לעיל ע"י כל אחד מהמשיבים, כאשר כולם באים כגוף אחד יחד עם רבים אחרים ומבצעים את המעשים האלימים המתוארים לעיל, מובן כי אין כל מקום להפרדה לה טוענים ב"כ המשיבים, ומדובר בביצוע של כולם, בצוותא חדא ביניהם וביחד עם אחרים, של כל העבירות ... ".
ביחס לעילות המעצר, קבע בית המשפט כי קמה עילת מעצר שעניינה מסוכנות, מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), וזאת בשל האלימות החמורה והמתוכננת בה השתמשו העוררים. כמו כן קבע בית המשפט כי קמה עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שכן העבירה בוצעה תוך שימוש בנשק קר וחם. בית המשפט הוסיף כי בנסיבות החמורות של המעשים המתוארים, קיים ספק רב אם יש בנמצא חלופת מעצר שבכוחה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העוררים, וזאת על אף שהעוררים כולם נעדרי עבר פלילי, ועל-כן קבע בית המשפט כי: "לאחר ששקלתי את החומרה הרבה של העבירות לכאורה אשר בוצעו ע"י המשיבים, את עוצמת המסוכנות וגם את העובדה כי המשיבים נעדרי עבר פלילי, באתי למסקנה כי יש להורות, כעת, על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, וכי אין כל מקום לבחון חלופת מעצר או להורות על קבלת תסקיר מעצר ביחס למי מהמשיבים".