1. מונח לפני ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.3.2012 במ"ת 10650-02-13 (כב' השופט צ' קאפח), אשר הורה על שחרורו של המשיב בתנאים, לרבות מעצר בית מלא.
כתב האישום נגד המשיב מייחס לו, יחד עם אחרים, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (חבלה חמורה), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק. למקרא כתב האישום, מצטיירת התמונה העובדתית הבאה:
המשיב (המכונה נאשם 1 בכתב האישום), יחד עם ארבעה נאשמים נוספים, קשרו קשר לפגוע בעוז צורף ובאברהם אטיאס (להלן: "עוז" ו"אברהם" בהתאמה). ביום 20.1.2013 הגיע המשיב יחד עם נאשם 2 בכתב האישום לרחוב יצחק לייבוש פרץ בתל אביב, תוך שהם מתצפתים לעבר הדירה בה התגורר עוז בתקופה הרלוונטית. ביום 23.1.2013 בסביבות השעה 02:00, הגיעו השניים שוב לכתובת ברחוב פרץ, על מנת להמשיך בבחינת המקום ואיסוף המידע. באותו היום, מסר המשיב לנאשם 4 בכתב האישום רכב שכור מסוג ניסאן קשקאי, וזאת על מנת שנאשם 4 יאסוף מידע אודות אברהם. כך עשה נאשם 4, יחד עם אחר שזהותו בלתי ידועה.
עוד מתואר בכתב האישום, כי ביום 24.1.2013 בשעה 21:00 לערך, חבר המשיב לנאשמים 2, 3 ו-5 בכתב האישום, אשר יחד איתם היה אדם נוסף בשם דוד חנניה. החמישה קשרו קשר לפגוע בעוז ובאברהם ולחבול בהם חבלה חמורה. החבורה נסעה לכתובת מקום מגוריו של אברהם בפתח תקווה, כשלפתע הבחינו יושבי הרכב בשני קטנועים, אשר רוכביהם דמו בעיניהם לעוז ואברהם. יצויין כבר עתה כי המדובר היה בשני אופנוענים אחרים שאינם עוז ואברהם. על פי הנטען, במהלך הנסיעה דירבנו החברים את הנהג - נאשם 3 - להיצמד לרוכבי הקטנוע ולפגוע בהם, במטרה לבדוק האם אכן מדובר במטרה המתוכננת. לאחר שעצרה החבורה את שני האופנוענים, ונתגלה לה שאין המדובר בעוז ואברהם, אמר המשיב: "יש לו מזל שאנחנו לא עם אוטו יותר מהיר".
בד בבד עם כתב האישום הגישה המדינה בקשה להורות על מעצרו של המשיב ויתר הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. במסגרת בקשתה, הציגה המדינה דוחות עוקבים שהבחינו במשיב ובנאשמים עת ערכו תצפיות לעבר דירתו של עוז, ובעת נהיגתם ברכב ניסאן ביום 24.1.2013. כן צורפו האזנות נפח שיש בהן לכאורה לגלות כי המעשים נעשו על דעת כל יושבי הרכב, האזנות סתר למעורבים, והודעות רוכבי הקטנוע, שתיארו את נסיעתם הפרועה של הנאשמים. נימוק נוסף היה שתיקתו של המשיב בחקירתו.
2. הדיון בשאלת מעצרו של המשיב ויתר הנאשמים הופרד למספר חלקי משנה. ביום 25.2.2013 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. נקבע כי דוחות העוקבים מלמדים "על תצפית על בתי המגורים של [אברהם] ועוז, למדנו כי ל[אברהם] קטנוע מסוג טי מקס שחור, למדנו על נסיעת המשיבים אחר שני קטנועים מאותו סוג תוך שהם נצמדים אליהם, עוד למדנו כי רוכבי הקטנועים הזדהו על ידי הסרת הקסדה ואז הרפו מהם המשיבים והמשיכו לבית מגוריו של [אברהם]". באשר לתמלילי ההאזנות צוין כי "עולה במובהק כוונת פגיעה פיזית ברוכבי הקטנוע". אשר על כן נקבע כי "נמצאו ראיות לכאורה הקושרות את המשיבים למיוחס להם". עוד באותו מעמד הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של נאשמים 2 ו-5, כאשר ביחס למשיב ושני נאשמים נוספים נתבקש תסקיר מעצר.
ביום 14.3.2013 הוציא מלפניו בית המשפט המחוזי החלטה משלימה ביחס למשיב. צוין בהחלטה כי מבלי להיכנס לפרטים החסויים תחת צנעת הפרט, תסקיר המעצר מגלה כי נסיבות חייו של המשיב אינן קלות, וכי "המשיב מצוי במצוקה עקב מעצרו הממושך מאז 25.1.2013". על אף שהדגיש את המסוכנות הנשקפת ממעשיו של המשיב, קבע בית המשפט כי מצבו הרפואי - הימצאותו של גידול במוחו משנת 2010 - מטה את הכף לכיוון דחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים. הובהר כי: "המשיב סובל מגליומה, שהינה גידול במוחו... לא בוצעו בדיקות מתאימות על-מנת לוודא שאין מדובר בגידול ממאיר. גם אם מדובר בגידול שפיר "בלבד", יש לנתחו, משום שחלה החמרה הדרגתית במצבו". ההחלטה סוכמה באופן הבא: "כאשר על כפות המאזניים, מונחים אלה מול אלה, המסוכנות מול המצב הרפואי, יכריע תסקיר המעצר. זה ממליץ על השחרור". ואכן, הוחלט להורות על שחרור המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים. מכאן הערר שלפני.
3. לטענת המדינה, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי המשך שהייתו של המשיב במעצר, יש בה כדי לסכל או לפגוע בביצוע בדיקות CT ו-MRI שעליו לעבור. נטען כי על פי הנמסר ממחלקת רפואה בשב"ס, קיימת האפשרות לספק למשיב את הטיפול הנדרש. עוד צוין כי למעשה המשיב כבר החל בקבלת טיפול במסגרת שב"ס, וכי נקבע לו תור לביצוע בדיקת MRIמיד לאחר חג הפסח. בהקשר זה צוין כי על פני הדברים, לא קיימת כעת אינדיקציה להחמרה משמעותית במצבו הבריאותי של המשיב. לגופו של עניין, נטען כי למשיב עבר פלילי - הרשעה בעבירה של סיוע לסחר בסם מסוכן. הוסף כי המדובר בענייננו בעבירות חמורות ומסכנות חיים, שאינן מאפשרות להסתפק בחלופת מעצר.
המשיב סומך ידיו על הכרעת בית המשפט המחוזי, ולגישתו דין הערר להידחות. נטען כי עברו הפלילי של המשיב אינו כה מכביד, ולא לחינם המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב לחלופת מעצר. כן צוין כי שני נאשמים אחרים בפרשה שוחררו למעצר בית, ולא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא שנתן דגש מיוחד למצבו הרפואי של המשיב.
4. על החלטה להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, להישען על שלושה אדנים שנקבעו בחוק המעצרים: קיומן של ראיות לכאורה, קיומה של עילת מעצר, והיעדר חלופה מתאימה. בנדון דידן, החלטת בית משפט קמא ביססה כדבעי קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב, כמו גם קיומה של מסוכנות הנשקפת מהמעשים שביצע לכאורה. למעשה, הטענה עליה התבסס שחרורו של המשיב - מצבו הרפואי - הינה טענה שעניינה נסיבה אישית. ברובד הכללי אציין כי לא מצאתי פסול בהחלטתו של בית משפט קמא לשקול את השיקול הרפואי, על אף שמצב בריאותי תקין אינו מהווה תנאי למעצר בהתאם לחוק המעצרים.
לצד זאת, סבורני כי אין מקום בקביעת כלל גורף, לפיו בהינתן לקות בריאותית, גם אם חמורה, יכריע תסקיר המעצר בשאלת מעצרו של נאשם. כידוע, שירות המבחן הינו בגדר גורם ממליץ - אין הוא גורם מכריע. שיקוליו יהיו לעזר בפני בית המשפט, אולם סמכות ההכרעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים נתונה לבית המשפט. על כל מקרה להיבחן על ידי בית המשפט לגופו בנסיבות המעשה והעושה.
לאחר עיון בכל החומר, דומני כי עצמת הטענה בדבר מצבו הרפואי של המשיב מוקהית במידת מה, וזאת בשל שלוש סיבות. ראשית, וזהו שיקול משני, מן המסמכים שהוצגו בהליך עולה כי מצבו הרפואי של המשיב ידוע לו מזה כשלוש שנים, ואולם בתווך לא מצא הוא לנכון לקיים כל טיפול תרופתי או רפואי לשיפור המצב. כפי שעולה ממכתבו של פרופ' יאיר למפל "בשעתו הומלץ על התערבות ניתוחית... הצעיר לא היה מוכן להתערבות זאת. מאז לא בוצעה בדיקת MRI". כמובן, כנגד זאת, ניתן לטעון שראוי לבחון את מצבו הרפואי של המשיב בגישה אובייקטיבית יותר.
ההכרעה ביחס למשיב בבקשה למעצר עד סיום ההליכים, אשר טוען לבעיה רפואית, תתמקד בשני שיקולים. האחד - מסוכנותו, והשני - הטיפול הרפואי לו ייזכה במעצר. באשר לראשון, יש לבחון את העניין גם על ציר הזמן ביחס למצב הרפואי. בעניינו של המשיב דכאן הן העבירה מושא הליך זה, והן העבירות הקודמות בהן הורשע, נעשו תחת מצבו הרפואי הנוכחי. מבלי לגרוע חלילה ממצב רפואי זה, העובדה כי מצבו הרפואי מאפשר לו לפעול באופן כה מסוכן לחברה, מחלישה את זכותו של המשיב לשים דגש, ודאי דגש יתר, על עניינו הרפואי. ואולם, שיקול המסוכנות אינו עומד לבדו. יש לבחון גם האם ייקבל המשיב טיפול רפואי נאות היה וייעצר. לכך ניתן להשיב בחיוב. על פי העולה מטיעוני העוררת, כבר כיום זוכה המשיב לטיפול תרופתי, ואף נקבע לו תור לביצוע בדיקת MRI מיד לאחר הפסח.
בנקודה זו, בה מתאיינת במידת מה סוגיית מצבו הרפואי של המשיב, נוטה הכף לכיוון קבלת הערר ומעצרו עד תום ההליכים. בשלב זה מתייצבת מעין טענת אפליה ביחס לנאשמים אחרים בתיק, ששוחררו לחלופת מעצר - אהרון לוי ועוז משטי.
ראשית יוער כי כעולה מכתב האישום, המשיב מצוי במעגל הפנימי המובהק של העבירה. הוא אשר נוטל חלק פעיל בתצפיות על ביתו של עוז, והוא אשר מספק רכב לנאשם 4 לצורך מעקב אחרי אברהם. מהחומר עולה כי למשיב אף חלק אקטיבי ומשמעותי במרדף אחרי שני האופנוענים "חפי הפשע". לעומתו, אהרון לוי נטול הרשעות קודמות. להשלמת התמונה יוסבר כי לא נעלמה מעיני החלטת בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין בבש"פ 1672/13 מיום 13.3.2013), לפיה עניינו של אהרון הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קבלת תסקיר מעצר. היה ויוחלט לשחרר את אהרון, אין בהחלטה זו כדי למנוע מהמשיב להגיש בקשה לעיון חוזר, או להביע עמדה היה ותוגש בקשה כזו. ככל הנוגע לנאשם עוז משטי, נדמה שגם כאן מידת המסוכנות שונה, ונלמדת מהמעשים. בעוד משטי השתתף בתצפית אחת לעבר ביתו של עוז ולא היה שותף למרדף ברכב, חלקו של המשיב כפי המתואר עמוק יותר ורחב יותר. במובן זה, טענת האפליה, כפי שנטענה אינה מבוססת דיה. יצוין כי בדיון לפני טען בא כוח המשיב מעין "טענת הפליה הפוכה". לטענתו, לנאשמים שכן נעצרו בתיק דנא, עבר פלילי חמור יותר מלמשיב, ואף המסוכנות בעניינם גבוהה יותר. טענה זו אין בידי לקבל. כפי שציינתי בבש"פ 1782/12 רוני זיטון נ' מדינת ישראל (4.3.2012):
"על הטוען את טענת האפליה ה"קלאסית", להראות כי הקלו בדינו של נאשם אחר, בעת שמעשיו של האחרון היו למצער שווים למעשיו של הטוען. ואולם, בבואו לדון במעצר נאשמים עד תום ההליכים, קובע בית המשפט רף, אשר כל העובר אותו "נתפס ברשת". אל לנאשם שעבר את הרף האמור לטעון כי נאשם אחר "הצטיין יותר בקפיצתו", ומשכך רק עליו לשאת בתוצאה החמורה יותר. רוצה לומר, אף אם בדיקת הראיות ועילת המעצר מובילה למסקנה שאין להורות על שחרור נאשם אחד, אין ללמוד מכך, בהכרח, כי יש להורות על שחרור נאשם אחר רק מפני שעצמת העילה או העבר הפלילי פחותים".
יוזכר, כי המשיב נידון בעברו הלא רחוק לעונש מאסר שרוצה בעבודות שירות.
5. נוכח האמור לעיל, ערר המדינה מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי בטלה. הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
ניתנה היום, ט' בניסן התשע"ג (20.3.2013).