א. ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט קאפח) מיום 25.2.13 ומיום 26.2.13 במ"ת 10650-02-13, בגדרן נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. עניינה של הפרשה עבירות לקשירת קשר לגרימת חבלה חמורה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.
רקע
ב. כנגד העוררים ושניים אחרים הוגש כתב אישום, המייחס לעוררים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (חבלה חמורה) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן החוק) וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק. כנטען בכתב האישום, העוררים ואחרים קשרו ביניהם במטרה לפגוע בעוז צורף (להלן עוז) ובאברהם אטיאס (להלן אטיאס). נטען, כי לשם קידום הקשר ואיסוף מידע תצפת העורר 3 , בימים 20.1.13 ו-23.1.13, על דירתו של עוז. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 24.1.13, בשעות הערב, נסעו העוררים ושניים נוספים ברכב בו נהג העורר 1 למקום מגוריו של אטיאס. במהלך הנסיעה, כך נטען, הבחינו בשני רוכבי אופנוע אשר דמו בעיניהם לעוז ואטיאס, האיצו את מהירות נסיעתם, זגזגו בין נתיבים ונצמדו לאופנועים, תוך שהם מסכנים את חיי הרוכבים. לאחר שהתחוור לעוררים ולאחרים כי אין מדובר בעוז ובאטיאס, הגיעו למקום מגוריו של אטיאס, תצפתו עליו וסרקו את סביבתו. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים (מ"ת 10650-02-13).
ג. בהחלטתו מיום 6.2.13 הורה בית המשפט המחוזי (השופט קאפח) על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר 1. נוכח עברם הפלילי של העוררים 3-2 לא התבקש תסקיר מעצר בעניינם. בתסקיר מיום 17.2.13 תואר העורר 1, בן 42, כאדם נורמטיבי, המתגורר עם הוריו, שירת שירות צבאי כלוחם ועובד, מזה כ-7 שנים, כשליח בסמינר הקיבוצים. נאמר, כי הסיכון להישנות העבירה נמוך נוכח תפקודו היציב ועברו הנקי, אך ההסתבכות כיום מלמדת על מעורבות שוליים, וזו - עם מצבו המשפחתי והחברתי - הם גורמים מגבירי סיכון, ועל כן נדרשים הרחקה מחברת מגוריו ופיקוח סמכותי ותומך. באשר לחלופה המוצעת - מעצר בית בבית הוריו - נאמר, כי בשל תלות בו, לא תפחית חזרה לביתם סיכון במצבו, וכך גם לגבי ביתם של אחיו וגיסתו. בתסקיר נוסף מיום 21.2.13 - לאחר בדיקת האפשרות להטלת פיקוח במקום עבודתו של העורר 1 (בשעות העבודה) - נרשמה התרשמות חיובית מן המפקחים המוצעים, ממחויבותם כלפיו ומן האחריות שמוכנים הם לשאת. עם זאת, ונוכח העובדה כי החלופה המוצעת בבית אחיו וגיסתו של העורר 1 לא אושרה, נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרורו.
ד. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.2.13 נאמר, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. מסקנה זו נסמכה על דוחות עיקוב, בהם תועדו העורר 3 ואחרים מתצפתים על דירותיהם של עוז ואטיאס, וכן על דוח עיקוב המתעד את אירוע המרדף אחר האופנועים המתואר בכתב האישום. כן נסמכה ההחלטה על תמליל שיחתם של העוררים בעת המרדף, ועל עדויותיהם של רוכבי האופנועים.
ה. בהחלטה מיום 25.2.13 נאמר, כי "הרעיון של קשירת קשר לשם פגיעה באחרים ותחילת הוצאתו לפועל, מעיד על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיבים", וכי יש לאבחן את עניינם של העוררים 3-2 מהאחרים "משום שכל אחד נושא באמתחתו מטען כבד של הרשעות". ביחס לעורר 2 נאמר, כי שוחרר ביום 24.1.13, היום בו לפי הטענה נערך המרדף, למעצר בית במסגרת הליך אחר. באשר לעורר 3 נאמר, כי "ריצה מאסרים בפועל, סיכן בעבר אדם בנתיב תחבורה". על כן הוארך מעצרם של העוררים 3-2 עד תום ההליכים.
ו. בהחלטה מיום 26.2.13 בעניינו של העורר 1 עמד בית המשפט על העדר עבר פלילי. צוין, כי "לא אדע מה הביא את המשיב בשלב זה של חייו לפעול במישור הפלילי ואף זאת ברף הגבוה". נאמר, כי השאלה היא "האם לבכר חלופת מעצר ובכך להפוך את הקורבנות המיועדים לאנשים הנמצאים במנוסה או להעדיף את שלוות הנפש של הקורבנות המיועדים ולהותיר את המשיב במעצר". לגישתו של בית המשפט המחוזי, עוז ואטיאס זכאים לשקט ושלוה, ועל כן אין להלאות את שירות המבחן פעם נוספת. לפיכך, הוארך מעצרו של העורר 1 עד תום ההליכים.
הערר והדיון
ז. מכאן הערר, בו נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים, הן באשר לעבירת קשירת קשר לביצוע פשע והן באשר לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בין היתר נטען, כי ברשות העוררים לא נתפס אמל"ח ואין ראיה המתעדת אותם נושאים אמל"ח, וכי העובדה שבחומר החקירה אין ראיה לקיומו של סכסוך בין העוררים לאטיאס ועוז, מצביעה על העדר מניע לפגוע בהם. באשר לעורר 2 נטען, כי בימים שקדמו לאירוע המרדף שהה במעצר. עוד נטען בערר, כי בחקירתם במשטרה לא נחקרו העוררים בחשד לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. נטען, כי קיים ספק האם האזנות הסתר לעוררים נערכו כחוק, וכי לא קיבלו את מלוא הראיות בתיק. לטענת העוררים, תמלול שיחתם בנסיעה מלמד על חרטה וניסיון להניא מביצוע עבירה. העוררים מוסיפים וטוענים, כי רוכבי האופנועים העידו שלא ניסו לפגוע בהם. נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שאין להידרש לשאלה האם שמעו העוקבים בזמן אמת את שיחות המשיבים, שכן שאלה זו מהותית לקביעת המסוכנות. באשר לעורר 1 נטען, כי בית המשפט המחוזי נקט בגישה "עונשית", וכי התעלם מגילו ומעברו הנקי. לבסוף נטען לאכיפה בררנית בהקשר של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.
ח. בדיון התמקד בא כוח העוררים בטענות באשר להעדר ראיות לכאורה, ובטענת האכיפה הבררנית. נטען, כי העוררים נחקרו בחשד לעבירה של נסיון רצח, ומשלא עלה בידי המשיבה להוכיח זאת, הומר האישום לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בא כוח המשיבה עמד על קיומן של ראיות לכאורה, וציטט בהקשר זה מתמליל שיחתם של העוררים. כן ציין בא כוח המשיבה, כי קיים דוח, שטרם נמסר לעוררים, לפיו מהירות הנסיעה של רכבם הייתה 150 קמ"ש. נאמר, כי כל ההאזנות נעשו על פי צוי בית משפט. עוד נאמר, כי הוצא צו חיסיון באשר לשאלה האם ידעו העוקבים בזמן אמת על המתרחש ברכבם של העוררים.
הכרעה
ט. בידוע, כי בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים מצווה בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום, קרי, האם קיימות "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147 (הנשיא ברק)). לאחר עיון בתיק החקירה סבורני, כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה באשר לעבירת קשירת קשר.
י. הראיות כנגד העוררים מבוססות, בראש וראשונה, על תמליל מדיה מס' 83/13, בו תועדה שיחתם של העוררים בנסיעתם ביום 24.1.13. מתמליל זה עולה לכאורה כוונתם של העוררים והאחרים שנסעו עימם לפגוע בעוז ובאטיאס. כך, בסברם כי רוכבי האופנועים הם עוז ואטיאס הורה אחד דוד חנינה לעורר 1 (שנהג ברכב) "אם כן, אם אני אומר לך אוקיי, תדחוף אותו למדרכה, דפוק לו. תאונה תאונה. צמד אליו, צמד אליו. צמד צמד אליו" (מקטע 19:25); "דפוק לו דפוק לו אחת, דפוק לו ותברח אין מצלמות, אין כלום. דפוק לו אחת אהרון, דפוק לו מי שזה לא יהיה" (מקטע 22:18); "הנה דפוק ... זה הוא זה הוא, זה הוא, זה הוא דרוס אותו דרוס אותו, זה הוא אחי. הוא ... זה הוא. זה הם שתיהם, דפוק, כנס בוא". לאחר מכן אמר אותו חנינה "אני חשבתי אולי עוז, למה בדרך כלל הם ביחד" (מקטע 20:37). העורר 3 אמר לעורר 1 - ועם הקוראים הסליחה על הציטוט של דברים וולגריים - "תן תן לו כוס אמא שלו אהרון, תן לו. תן לו כוס אמא שלו, תן לו" (מקטע 20:37); "סע כוסאומו נכנס בו" (מקטע 23:00). רק לאחר שמתחוור לעוררים, משרוכבי האופנועים הורידו קסדות, כי הללו אינם עוז ואטיאס - פנו לדרכם. לתמליל שיחתם של העוררים מיום 24.1.13 יש להוסיף את העובדה, כי לאחר האירוע עם האופנועים, נסעו העוררים למקום מגוריו של אטיאס ותצפתו עליו. נוסף על כך קיימות ראיות, בהן מתועד העורר 3 מתצפת על ביתם של אטיאס ועוז (ראו, למשל, דוח עיקוב מיום 23.1.13, סעיף 9). על כל אלה יש להוסיף את שתיקתם של העוררים בחקירותיהם במשטרה (על נפקותה של השתיקה בהליכי המעצר בהקשר הראייתי ראו בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל (10.3.11); בש"פ 874/10 מדינת ישראל נ' לוי (25.2.10)). על רקע האמור, סבורני כי אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעבירת קשירת קשר. אוסיף, כי בטענת העוררים בדבר קבילותן של ראיות שונות אין כדי לגרוע ממסקנה זו; בדיון הצהיר בא כוח המשיבה, כי כל ההאזנות נערכו על פי צוים, ומכל מקום - מקומה של שאלת הקבילות בהליך העיקרי (ראו בש"פ 5524/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2.8.11)).
יא. ואולם, שונים פני הדברים, במידה מסוימת, באשר לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. מתמליל המדיה מס' 83/13 קיים קושי ללמוד על האופן בו נהגו העוררים, והאם סיכנו חיים. בדוח העיקוב מיום 25.1.13 נאמר, כי "גיפ הניסן [רכבם של העוררים - א"ר] האיץ את מהירותו תוך שהוא עוקף כלי רכב ומזגזג בין הנתיבים" (סעיף 15). עורך הדוח לא ציין, כי רכבם של העוררים נסע באופן שסיכן אחרים. במשטרה העיד רוכב האופנוע אמיר קדושים, כי רכבם של העוררים "התקרב אלי באמצע נסיעה ונסע במהירות שלי" (הודעה מיום 28.1.13, שורה 32). כשנשאל האם הג'יפ ניסה להוריד אותו מהכביש השיב "לא, הוא התקרב קצת לנתיב שלי אבל לא ניסה להוריד אותי מהכביש" (שורה 36). גם הרוכב השני, אייל יצחק, לא מסר בהודעתו במשטרה כי העוררים ניסו להוריד אותו מהכביש. מעבר לאלה, לא נמצאו בחומר החקירה ראיות אחרות, המלמדות על האופן בו נהגו העוררים. על כך יש להוסיף, כי בחקירותיהם במשטרה נחקרו העוררים בחשד לעבירת נסיון רצח וקשירת קשר ולא בחשד לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. מסקנת האמור היא כי על פני הדברים, לעת הזאת עוצמת הראיות כנגד העוררים בנוגע לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה פחותה מזו הקיימת בנוגע לעבירה של קשירת קשר.
יב. באשר לעילת מעצר;סבורני, כי המעשים המיוחסים לעוררים מלמדים על מסוכנותם. יודגש, כי מסוכנות זו קמה גם בנתון לאמור מעלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. אוסיף, כי מסוכנותם של העוררים מתחזקת גם נוכח שתיקתם בחקירה (ראו עניין יחזקאל הנזכר; בש"פ 3755/12 אלקיען נ' מדינת ישראל (28.5.12)). השאלה היא איפוא האם ניתן להפיג מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר.
יג. עיינתי בגליון הרישום הפלילי של העוררים. לעורר 2 הרשעות קודמות בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, גניבה, חבלה במזיד ברכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרת הוראה חוקית, גניבה מרכב, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, תקיפה ואיומים, והוטלו עליו בעבר שני מאסרים בפועל. כעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, המעשים המיוחסים לעורר 2 בוצעו לכאורה שעות ספורות לאחר ששוחרר למעצר בית. לחובתו של העורר 3 הרשעות קודמות בעבירות של העלבת עובד ציבור, התחזות, הפרת הוראה חוקית, שיבוש מהלכי משפט, שימוש במסמך מזויף, החזקת סם שלא לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גניבה, פריצה, שוד מזוין, סיכון אדם בנתיב תחבורה, החזקת נכס החשוד כגנוב, והתפרצות למגורים, והוא נדון בעבר שש פעמים למאסר בפועל. נוכח המעשים המיוחסים להם ועל רקע עברם הפלילי המכביד לא מצאתי, לעת הזאת, כי יש בחלופת מעצר כדי להפיג את מסוכנותם של העוררים 3-2. אציין, כי גם לאחר העיון בחוות דעתו של פרופ' נתי רונאל בעניינו של העורר 3, לא מצאתי כי הוא בא בקהלם של המקרים החריגים בהם יישקל הליך שיקומי בגדר הליכי המעצר.
יד. באשר לעורר 1; העורר 1 נעדר עבר פלילי, ובתסקיר שירות המבחן מתואר כאדם נורמטיבי. הוא מבוגר מיתר המעורבים האחרים בפרשה. כמפורט מעלה, שירות המבחן התרשם באופן חיובי מפיקוח במקום עבודתו של העורר 1 בשעות עבודה, אולם שלל שחרור למעצר בית בבית הוריו או אחיו וגיסתו. בנסיבות אלה, ועל רקע האמור מעלה באשר לראיות, סבורני כי ניתן לבחון חלופה אחרת למעצר בית. על כן, יוגש תסקיר משלים בעניינו של העורר 1 לבית המשפט המחוזי, וזאת - בהתחשב בחג החירות הבא עלינו לטובה - עד ליום 20.3.13 (אני מקדים תודה לשירות המבחן), ובית המשפט המחוזי יחליט לפי שיקול דעתו. עד להחלטה אחרת יוותר העורר 1 במעצר.
כללם של דברים
טו. איני נעתר לערר, ככל שהדברים אמורים בעוררים 3-2. ככל שהדברים אמורים בעורר 1, מתקבל הערר באופן חלקי, כמפורט בפסקה יד מעלה.