א. ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דראל) במ"ת 36891-01-13 מיום 30.1.13, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עניינו של התיק יבואו והחזקתו של סם מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית, והערר מופנה נגד קביעת הראיות לכאורה, ולחלופין נגד אי קביעת חלופה.
רקע
ב. כתב האישום הוגש ביום 20.1.13 וכולל שני אישומים נגד העורר (יליד 1977, נאשם 1 בכתב האישום מבין ארבעה נאשמים): האישום הראשון, מייחס לו עבירת יבוא סם מסוכן (לפי סעיף 13 בצירוף סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן הפקודה)); זאת לאחר שקשר עם אחרים למען ישלחו אליו מפרגוואי סם מסוכן מסוג קוקאין באמצעות משלוח אויר לכתובת ביתו. האישום השני, מייחס לו ולשאר הנאשמים עבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית (לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודה); זאת לאחר שביום 9.1.13 קיבל לידיו את המשלוח, שתי חבילות ובהן שני ג'ריקנים שנמצא בהמשך כי הם מכילים יחדיו 45.7 ק"ג קוקאין במצב צבירה נוזלי, זאת באמצעות שוטר סמוי שהתחזה לשליח חברת השילוח. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים.
החלטת בית המשפט המחוזי
ג. ביום 27.1.13 נערך דיון בבית המשפט המחוזי (בפני השופט א' דראל). בית המשפט קבע, ביום 30.1.13, כי קיימות ראיות המוכיחות לכאורה את אשמת העורר, ובהן היותו הנמען של החבילות, ציפייתו להגעתן לדברי השוטר הסמוי, קבלתן והחזקתן בביתו עד להעברתן לחזקת הנאשמים האחרים בתיק ומתן גרסה כבושה בשלב מאוחר של החקירה. נאמר בנוסף, כי העורר אינו חולק למעשה על התיאור העובדתי כפי שפורט בכתב האישום. בהמשך נקבע, כי נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר, חלקו המרכזי בפרשה ועברו הפלילי אין מקום לבחון חלופות מעצר, ועל כן הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים.
הערר והדיון
ד. כלפי החלטה זו הוגש (ביום 3.3.13) הערר הנוכחי שבמסגרתו נטען כדלקמן: ראשית, הראיות לכאורה אשר עליהן הסתמך בית משפט קמא הן ראיות נסיבתיות, ומשכך, עליהן להיות על פניהן בעלות עוצמה שיש בה כדי להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה, וכנאמר, אין זה המקרה בענייננו. שנית, שגה בית משפט קמא בקביעתו, כי העורר נתן גרסה כבושה ושקרית, בין היתר, מאחר וזו נבעה מהעובדה שנמנעה ממנו זכות ההיוועצות בעורך דין. על כן, מתבקש בית המשפט לקבוע כי אין די ראיות לכאורה. שלישית, ככל שימצא בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה, נטען לחילופין, כי יש להורות על עריכת תסקיר בענייננו ולשקול שחרור לחלופת מעצר, בין היתר, מחמת כרסום בעוצמת הראיות לכאורה, משקל הסם המסוכן אשר נתון בספק וכיון שאין בעברו הפלילי של העורר לבדו כדי להצדיק מעצר. בדיון מיום 6.3.13, חזר בא כוח העורר על טענות אלה.
ה. בא כוח המשיבה טען, לעומתו, כי העורר היה מודע לקיומם של סמים באותן חבילות, ולמצער לא סתר הוא את החזקה כי ידע על קיומם, הנגזרת מהחזקתו בהם, הוא העדיף בחקירתו לשמור על זכות השתיקה, אל מול האפשרות להעמיד דברים על דיוקם, ובכך, יש כדי לחזק את האשמות כנגדו. עוד נטען, כי העורר, אף השתחרר מריצוי 14 חודשי מאסר בגין חבלה מחמירה, ובאמתחתו מאסרים בפועל נוספים, עד כי בית המשפט קמא קבע, שמדובר במי שעיסוקו בשנים האחרונות בעבריינות. בנסיבות דנן, ראויה קביעתו של בית משפט קמא, כך שאין להורות על תסקיר.
הכרעה
ו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ולאחר עיון בתיק החקירה, סבורני, כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בתיק דנן. במה דברים אמורים?
ז. מן הנודעות, כי בשלב בו נבחן חומר הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים, מקיים בית המשפט בחינה של הפוטנציאל הראייתי להרשעה, ומעריך את סיכוייה, בלא שנדרש הוא להכריע במשקלן ובמהימנותן של הראיות. עם זאת, כבר נאמר על-ידי בית משפט זה, לא אחת, כי הבחינה הראייתית בשלב זה אינה בדיקה טכנית בלבד (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (הנשיא ברק) (1996)). בשקלו מעצר עד תום ההליכים, קרי, שלילת החרות העלולה להיות לא קצרה, על בית המשפט לתת דעתו גם לעוצמתן הלכאורית של הראיות.
ח. כאמור, בחנתי את חומר הראיות ונראה כי יש בתשתית הראייתית הקיימת כדי לבסס, בשלב זה, לכאורה, סיכוי להרשעתו של העורר באישומים המיוחסים לו. בראש וראשונה, העורר אינו חולק על היותו הנמען של אותן חבילות בהן התגלו הסמים, כמו גם על ידיעתו בדבר הגעתן הצפויה של החבילות, אשר נמסרו לו על-ידי שוטר סמוי (שהתחזה לשליח) לבקשתו. בהקשר זה, תמוהה טענת העורר, כי כל מעורבותו בפרשה מסתכמת בהסכמתו לבקשת חברו כי המשלוח שתכולתו שמן עיסוי ישלח לביתו. זאת - לנוכח ציפייתו הדרוכה של העורר להגעתו של המשלוח, עד כי, ביקש מן השליח לזרז הגעתו, התעדכן פעמיים נוספות בטלפון באשר למועד ההגעה המשוער והמתין לשליח בחניית ביתו בערב חורף מושלג. כל זאת בעבור משלוח לא לו, דבר החורג על פניו מעשיית טובה "רגילה", ואומר איפוא דרשני. לכך מתווספת גרסת אי האמת של העורר במהלך חקירתו מיום 9.1.13, בדבר יציאתו מהבית אך לשם קנית שתיה, זאת בעוד שמעשיו ידועים בשל העיקוב, ובפועל יצא פעם אחת לפגוש ב"שליח" ובפעם האחרת הוריד את המשלוח למכוניתם של הנאשמים האחרים. אף אם נייחס אמרה זו של העורר לעובדה שנפגעה לכאורה זכותו להיוועצות, כנטען על ידו, ניוותר עם שתיקתו הרועמת של העורר למרבית השאלות בחקירותיו במשטרה מן הימים 9.1.13 (יום המעשה) ו-14.1.13. שתיקה זו עומדת לכאורה לעורר לרועץ, שכן, בנקטו דרך זו - עם שהוא זכאי לה - הותיר את הראיות המפלילות כפי שהן, ללא סתירה או כרסום כלשהו.ו בנוסף, עיון בחקירתו השניה של העורר מעלה, למצער, כי עצם עיניו בפני האפשרות שמדובר בסמים. לטענתו "אמרו לי שאין בקרטונים סמים", בבחינת על ראש הקרטון בוער הסם, שהרי אמירה זו יכלה לנבוע משניים: האחד, הדבר נאמר לו לאחר ששאל מפורשות באשר לתוכן המשלוח; השני, הדבר נאמר לו בלי ששאל לתוכן המשלוח. לפיכך, אחת משתיים, בין שהתעורר ובין שהיה צריך להתעורר בו החשד, הראיה לכאורה מדברת בעדה.
ט. אומנם, במקרה דנן הראיות הן נסיבתיות, אך כלל הוא כי גם בהיותו של כתב-אישום מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, אין נשללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים אם הראיות הנסיבתיות מצטרפות לכדי מסכת של ראיות לכאורה שיש בהן סיכוי סביר להרשעה (ראו בש"פ 7021/08 באסל נ' מדינת ישראל (2008); בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (1999)). בענייננו, מובילות הראיות הנסיבתיות הקיימות נגד העורר למסקנה לכאורית כאמור.
י. לפיכך, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בקביעתו כי יש ראיות לכאורה נגד העורר. תמים דעים אני עם בית המשפט גם בהחלטה שאין מקום לשחרור העורר לחלופת מעצר, ואסביר בקצרה.
יא. משהגעתי למסקנה כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה, קמה בהתקיימן חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.נ אוסיף, כי מסוכנותו של העורר מתחזקת גם נוכח שתיקתו בחקירותיו (ראו בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל (2011); בש"פ 3755/12 אלקיען נ' מדינת ישראל (2012)).
יב. מעיון בגליון הרישום הפלילי של העורר עולה, כי לחובתו הרשעות רבות, שמונה במספר,ובהן עונשי מאסר בפועל לא מעטים, וביניהן האחרונה אך מיום 11.1.12 בגין עבירה של פציעה או חבלה זדונית, שבגינה נגזר עונש מאסר של 14 חודשים. לכך נוספת חומרת העבירות המיוחסות לו בתיק דנן, ובעיקרן עבירת יבוא סם מסוכן וקשה, שהמעז לכאורה להיות חלק הימנה, ובודאי בעל עבר מכביד, קשה להלום לגביו חלופה, ורוב מלים אך למותר. עסקינן בכמות "סיטונאית" של סם, שיכלה להפיל ברשתה רבים וטובים. מדובר בסם מסוג קוקאין, במצב צבירה נוזלי, בכמות חריגה בהיקפה של 45.7 ק"ג, שומו שמים. נזכיר, כי נאשמים שיש נגדם ראיות לכאורה להוכחת עבירה בסם מעין זה, ובודאי בהיקף גדול, מושמים על פי הכלל במעצר עד תום ההליכים (בש"פ 2489/94 בן מוחא נ' מדינת ישראל (1994)).
יג. על כן, באיזון בין השיקולים השונים במקרה דנא, גובר הצורך בהגנת שלום הציבור מפני מסוכנותו של העורר. לא אוכל בנסיבות אלה להורות על חלופת מעצר.
כללם של דברים
יד. אין בידי איפוא להיעתר לערר.