1. בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז במסגרת מ"ת 3055-10-12 מיום 14.2.2013 (השופט א' יעקב) לדחות את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה קודמת שלו מיום 19.1.2012, שבה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
רקע והליכים קודמים
2. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשנ"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, המתלונן השלים את קניותיו בסופרמרקט בעיר לוד, פנה לצאת מתוכו ועמד לברך לשלום מכר שפגש, כאשר העורר הגיח לפתע מימינו ודקר אותו פעמיים, בבטנו ובירכו, באמצעות סכין שבה הצטייד מבעוד מועד. מיד לאחר שנדקר החל המתלונן במנוסה לכיוון ביתו, אך העורר לא הרפה ממנו ורדף אחריו במשך דקות ארוכות כשהוא קורא אחריו קריאות מאיימות. לאחר שהמתלונן הגיע לביתו הוא הובהל לבית החולים, שם נדרשו הרופאים לנתחו ולבצע כריתה חלקית של המעי הדק, בשל פצע הדקירה בבטנו. על פי האמור בכתב האישום, המעשים המיוחסים לעורר בוצעו לרקע סכסוך קודם שהתגלע בינו לבין המתלונן.
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים בבקשה ביום 1.11.2012 לפני השופטת ה' עובדיההסכים בא-כוח העורר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, בכפוף למספר הסתייגויות, וכן הוסכם כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית. בהמשך לכך, השופטת ה' עובדיה הורתה לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר.
4. התסקיר בעניינו של העורר (מיום 11.11.2012) הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 19.11.2012. מן התסקיר עלה כי העורר, בן 28, ריצה בעבר עונש מאסר בגין עבירת שוד, שממנו הוא שוחרר בשנת 2008. לאחר שחרורו ממאסר השתלב העורר במעגל העבודה, ושירות המבחן סבר כי נתון זה מעיד על יציבות בחייו. שירות המבחן העריך את רמת הסיכון למעורבות חוזרת של העורר בהתנהלות אלימה כבינונית, ואת מידת החומרה הצפויה של תוצאות האלימות כנמוכה. שירות המבחן התרשם כי בני משפחתו של העורר מהווים עבורו מוקד תמיכה משמעותי, והמליץ לשחררו לחלופת מעצר בביתו בבת-ים, בפיקוח (לסירוגין) של בת-זוגו ובני משפחתו, אשר נמצאו מתאימים לכך.
5. בהחלטתו מיום 19.11.2012 החליט השופט י' שפסר לדחות את חלופת המעצר המוצעת על ידי שירות המבחן, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. הוא סבר כי עברו הפלילי של העורר (לרבות עבירת השוד שבגינה ריצה עונש מאסר), חומרת העבירה שבה הוא מואשם ונסיבות ביצועה (באמצעות סכין שבה הצטייד מראש וללא כל פרובוקציה שקדמה למעשה) מלמדים כי לא ניתן להקל ראש במסוכנות הנשקפת ממנו. הוא הוסיף וקבע כי על אף שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, הכלל הרגיל הוא שמי שמתקיימות כנגדו ראיות לכאורה לביצוע דקירה אין מקום לשחררו לחלופת מעצר, למעט בנסיבות חריגות ומיוחדות. השופט שפסר סבר שנסיבות מיוחדות ממין זה לא מתקיימות בעניינו של העורר, ואף העלה סימני שאלה ביחס למסקנתו של שירות המבחן באשר לסיכון הנשקף מן העורר, בשים לב למכלול הנסיבות ובהן עברו הפלילי של העורר וחומרת המעשים המיוחסים לו.
6. כנגד החלטה זו הוגש ערר, אשר נדון בפני השופט י' דנציגר ונדחה על ידו ביום 29.11.2012 (בש"פ 8453/12). השופט דנציגר סבר כי המסוכנות הנשקפת מהעורר מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. מסוכנות זו נלמדת, כך קבע השופט דנציגר, מטיב המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום ומהעובדה שגם עבירת השוד שבגינה ריצה עונש מאסר בוצעה תוך שימוש בסכין. בנוסף לכך, השופט דנציגר נתן משקל בהחלטתו לכך שהעורר לא דיווח לשירות המבחן על כתב אישום נוסף שהוגש נגדו בגין החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (להלן: תיק החזקת הסכין). הוא הטעים כי אף אם אין לנתון זה השפעה על הערכת מסוכנותו של העורר, יש לו השפעה על הערכת האמון שניתן לרחוש כלפיו.
7. ביום 1.1.2013 העורר הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטתו של השופט שפסר מיום 19.11.2012. בקשה זו התבססה על שני טעמים - ראשית, ביטולו של כתב האישום אשר הוגש כנגד המשיב במסגרת תיק החזקת הסכין, ושנית, טענת העורר כי אי-גילוי דבר קיומו של כתב האישום האמור בפני שירות המבחן לא נבע מניסיון להסתירו, כפי שהניח לכאורה השופט דנציגר בהחלטתו, אלא מאי-הבנה שמקורה באופן שבו נוסחו שאלותיה של קצינת המבחן. סגן הנשיא א' יעקב, שדן בבקשה, הורה לשירות המבחן לערוך תסקיר משלים קצר, שיתייחס לשאלה האם המבקש הסתיר מפניו את העובדות הקשורות לתיק החזקת הסכין. במסגרת התסקיר המשלים שהוגש ביום 23.1.2013 הובהר כי להערכתו של שירות המבחן המשיב לא התייחס לתיק הנוסף בשל אי-הבנה בשיחה שקוימה עמו, ולא בשל כוונה להסתיר את עברו הפלילי. בנסיבות אלה, חזר שירות המבחן על המלצתו לשחרר את העורר לחלופת מעצר בפיקוח בני משפחתו.
8. ביום 14.2.2013 דחה סגן הנשיא יעקב את הבקשה לעיון חוזר, חרף עמדתו של שירות המבחן. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא שרמת המסוכנות הנשקפת מהעורר מצריכה חלופת מעצר משמעותית, השונה ממקום מגוריו הרגיל של העורר בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת תחת פיקוחם של גורמים אשר יוכלו להציב לו גבולות, להבדיל מבני המשפחה אשר התגוררו עמו בעת שביצע לכאורה עבירה זו.
9. הערר שבפני מופנה כנגד ההחלטה מיום 14.2.2013. לטענת העורר, יסוד חשוב בהחלטתו של השופט דנציגר היה חוסר האפשרות לתת בו אמון בשל התרשמותו שהעלים מידע משירות המבחן. משהוברר שאלה אינם פני הדברים, יש אפוא הצדקה לבחון את האפשרות של שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בנוסף לכך, הצביע העורר על כך שבית המשפט קמא שגה בהתייחסותו לכך שכל המפקחים המוצעים התגוררו עם העורר עובר לביצוע העבירה, בה בשעה שלמעשה הוצעו מפקחים נוספים, בני משפחה שלא התגוררו עמו. העורר גם הצביע על כך שהמקום המוצע לחלופת המעצר - בבית בת-זוגו בבת ים - רחוק ממקום ביצוע העבירה המיוחסת לו, בעיר לוד, והוא אף איננו "מקום מגוריו הרגיל", שכן עובר למעצרו הוא התגורר לסירוגין בבית אמו בלוד ובבית זוגתו בבת ים.
10. המדינה מתנגדת לקבלת הערר, בהדגישה את מסוכנותו של העורר לרקע עברו. המדינה הצביעה גם על כך שהמקום המוצע לחלופת המעצר היה מקום מגוריו של העורר, למעשה, גם במועד ביצוע העבירה (בהתחשב בכך שבאותה תקופה הוא התגורר, לסירוגין, בדירת חברתו בבית ים).
11. לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערר להתקבל. צודק העורר בטענתו כי ביסוד החלטתו של השופט דנציגר עמד, בין היתר, החשש שלא ניתן לתת אמון בעורר בשל הסתרת מידע משירות המבחן. שיקול זה לאו שיקול הוא בעת הזו, לאחר שנמסרו ההבהרות במסגרת התסקיר המשלים. אכן, החלטתו של השופט דנציגר הושתתה, בראש ובראשונה, על מסוכנותו של העורר, בשים לב לעברו הפלילי ולאלימות המכוונת המיוחסת לו, ובנתונים אלו לא חל לכאורה שינוי. ברם, אינני סבורה - ודומה שאף השופט דנציגר לא סבר כך - כי המסוכנות הנשקפת מהעורר היא כזו השוללת באופן עקרוני כל אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. משהוסר השיקול הנוסף שעניינו חוסר היכולת לתת אמון בעורר, הרי שהיה מקום - כפי שאכן נעשה - לבחון לגופה את חלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן. חלופה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא, אשר סבר כי אין בכוחה לתת מענה למסוכנותו של העורר. אכן, צדק בית המשפט קמא בקובעו שרמת המסוכנות הנשקפת מהעורר, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, מצריכה חלופת מעצר "משמעותית". ואולם, מסקנתו כי החלופה המוצעת אינה משמעותית דיה הושתתה, לפחות באופן חלקי, על קביעות בלתי מדויקות באשר לכך שכל המפקחים המוצעים היו בני משפחה שעמם התגורר העורר במועד ביצוע העבירה (בה בשעה שהוצעו גם מפקחים נוספים). למעשה, החלופה המוצעת ממקמת את העורר הרחק ממקום ביצועה של העבירה המיוחסת לו ותחת השגחתם של מספר מפקחים שנמצאו כשירים ומתאימים לכך על ידי שירות המבחן.
12. סוף דבר - דין הערר להתקבל. בית המשפט קמא יקבע את התנאים המפורטים לשחרורו של העורר לחלופת מעצר במיקום שעליו המליץ שירות המבחן.
ניתנה היום, י"ח באדר התשע"ג (28.2.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. יר
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il