בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ח' גלפז), מיום 29.01.04, אשר על פיה הושארה על כנה החלטתו של בית משפט השלום בטבריה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
כנגד העורר הוגש ביום 14.01.04 בבית משפט השלום בטבריה כתב אישום המייחס לו עבירה של סרסרות למעשי זנות לפי סעיף 199(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירה של החזקת מקום לשם זנות לפי סעיף 204 לחוק ועבירות בנשק לפי סעיף 144(א) לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום העורר עסק בסרסרות לזנות בכך שהתגורר בטבריה בדירה יחד עם נערות ליווי והיה מקבל הזמנות מגברים שביקשו לקיים יחסי מין עם הנשים תמורת תשלום. העורר נהג להורות לשניים אחרים להסיע את נערות הליווי למקומות שונים בטבריה, על-מנת לתת שירותי מין ללקוחות. את האתנן שקיבלו מן הלקוחות מסרו הנשים לידיו של העורר או לידיהם של השניים האחרים, ואלו העבירו את האתנן לעורר. עוד נטען בכתב האישום, שעובר ליום 29.12.03, החזיק העורר אקדח, מחסנית וכן 38 כדורי 9 מ"מ. כל זה נתפס ביום 30.12.03 במהלך חיפוש שנערך על-ידי המשטרה בדירתו של העורר בטבריה.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 21.01.04 החליט בית משפט השלום בטבריה להיעתר לבקשה הנ"ל. באת-כוח העורר הגישה ערר על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי, ערר אשר נדחה, כאמור לעיל.
מכאן הערר שבפני.
באת-כוח העורר, אינה חלקה על קיומן של ראיות לכאורה לעבירה של סרסרות למעשי זנות אך טענה כי עבירה זו כשלעצמה אינה מקימה עילת מעצר ואם כן, אזי ניתן לנטרל את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר שהוצעה לבית המשפט המחוזי.
בא-כוח המדינה, ביקש לדחות את הערר ולהשאיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה. לטענתו, מסוכנותו של העורר, לאור אופי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, הינה גבוהה ואינה מאפשרת להורות על שחרורו לחלופת מעצר.
לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוניהם של באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.
השאלה הראשונה הדורשת התייחסות במקרה שבפני הינה האם קמה עילת מעצר בעניינו של העורר, ואם התשובה חיובית, השאלה הבאה שיש לתת עליה את הדעת הינה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי פחות חמור מאשר מעצר מאחורי סורג ובריח.
באשר לעילת המעצר, בית המשפט המחוזי ציין כי עבירה של אחזקת נשק בנסיבות כתב האישום אינה מהווה עילת מעצר, ועל כן התמקד הוא אך ורק בעבירה של סרסרות למעשי זנות לפי סעיף 199(א)(1) ו-(2) לחוק ומצא כי עילת המעצר בעניינו של העורר אכן מתקיימת.
העורר שבפני אינו מואשם בעבירות של סחר בבני אדם לפי סעיף 203א לחוק ולא בעבירות של סרסרות בנסיבות מחמירות לפי סעיף 199(ב) לחוק ואף לא בעבירות של הבאת אדם לידי מעשה זנות או הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות לפי סעיף 203 לחוק.
לעניינה של עבירת סרסרות בנסיבות מחמירות נקבע בבש"פ 11063/03 מדינת ישראל נ' פבל רובינצ'יק ואח' (טרם פורסם):
"הצורך למנוע פעולתן של כל חוליות בשרשרת הסחר, בדומה לשרשרת המעורבים בעבירות הסמים, מצדיק מעצר עד תום ההליכים של המעורבים בפעילות הקשורה בסחר בבני אדם או
בסרסרות בנסיבות מחמירות (הדגשה לא במקור), ורק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן תוכל החלופה לקיים את תכלית המעצר...".
אם וכאשר לנאשם מיוחסת עבירה של סרסרות למעשי זנות לפי סעיף 199(א)(1) ו-(2) לחוק גרידא בלא שמתקיימות נסיבות מחמירות ובלא שהוא מהווה חוליה חיונית בלעדיה אין בשרשרת הסחר אז עולה הצורך להכריע בשאלה האם התנהגותו עולה כדי סרסרות המקימה כשלעצמה עילת מעצר.
בעניין זה שותף אני לדעה כי עבירות החזקת מקום לזנות וסרסרות למעשי זנות עשויות להוות, בנסיבות מסוימות, עילה למעצר נאשם גם כשהן עומדות לעצמן, בשל מסוכנות לשלום הציבור. הדבר תלוי בטיבן של העבירות ובעוצמתן. (ראו בש"פ 2878/03 אביחי גורדון נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 46).
בעניינו של העורר שבפני, לדידי, אכן מתקיימת עילת מעצר ובכך אני מסכים עם בית המשפט המחוזי, היות ומחומר הראיות ניתן ללמוד כי לא מדובר כאן בסרסור זוטר אלא במי שעסק בארגון העסק ותפעולו, קבלת הזמנות, שליחתן של נערות הליווי ללקוחות ומתן הוראות פעולה לנהגים להסיען.
לאחר שהשתכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן מתקיימת עילת מעצר, נשאלת השאלה האם צדק בית המשפט המחוזי בסוברו כי מעשיו של העורר מגלים מסוכנות כזו שיש בה כדי להביא למסקנה שראוי היה לעצרו עד תום ההליכים וחלופת המעצר בעניינו נגועה בחשש שמא ימשיך במעשיו ואין בה כדי לענות על הצורך בשמירה על האינטרס הציבורי לגדוע עבירות מעין אלה.
אינני יכול להסכים עם המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בעניין זה. לדידי, עיקר חששו של בית המשפט המחוזי היה שמא יחזור העורר לעיסוקו הקודם במידה וישוחרר לחלופת מעצר, אך נראה לי כי בנסיבות העניין אין די בחששות מסוג זה כדי להצדיק את החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים. במקרה דנן יש לפעול על-פי סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, היות וסבורני כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בעניינו של העורר בהטלת ערובות ומגבלות מתאימות אחרות שפגיעתן בחירותו פחותה ובדרך זו גם למתן את החשש שמא יחזור לעסקי הסרסרות.
אי לכך, ובהתאם לאמור לעיל, אני מקבל את הערר ומבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. התיק יוחזר לבית משפט השלום בטבריה אשר מתבקש לבחון את חלופת מעצר שתוגש אליו על-ידי העורר ולשם קביעת יתר תנאי השחרור לפי שיקול דעתו, אשר יכללו בין היתר הפקדת ערבויות כספיות.