בפניי ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ד' רוזן) מיום 1.12.05, אשר דחה את בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים והורה על שחרורו בתנאים.
1. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס, תקיפה בנסיבות מחמירות, התעללות בקטין או בחסר ישע ואיומים. המשיב הוא בעלה של המתלוננת. לבני הזוג שלושה ילדים משותפים קטינים. על פי עובדות כתב האישום, במהלך שש השנים האחרונות נהג המשיב, בהזדמנויות שונות, לקיים עם המתלוננת יחסי מין בניגוד לרצונה, תוך שימוש בכוח ואיומים. בנוסף, נהג המשיב להכות את המתלוננת לעיתים תכופות. במהלך חודש אוגוסט 2005 הצליף המשיב במתלוננת בכל חלקי גופה באמצעות חגורה. באותו חודש, או בסמוך לכך, הכה את המתלוננת בראשה וזרק עליה ארגז פלסטיק, לאחר ששמע אותה מתווכחת עם אשתו השנייה. ביום 30.9.05, או בסמוך לכך, הטיח המשיב את ראשה של המתלוננת בחוזקה בקיר עד שנפלה לרצפה. ביום 12.10.05 הצמיד המשיב סכין מטבח לגרונה של המתלוננת ואיים כי יחסלה אם לא תלך לעבוד בחנות המשפחה. באותו יום איים המשיב גם על בתו הקטינה מ' בסכין. בנוסף, על פי עובדות כתב האישום נהג המשיב להכות את ילדיו הקטינים בהזדמנויות רבות. במהלך החודשים יולי או אוגוסט, תקף המשיב את בנו הקטין ע', הכה אותו על ידיו, פניו ועיניו, בעט ברגליו ודחף אותו במדרגות.
עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הדיון בבקשה התקיים תחילה בפני השופט ח' כבוב, ובמהלכו טענו באי-כוח המשיב לכרסום בחומר הראיות בנוגע לאישום הראשון, המייחס למשיב עבירה של אינוס, מן הטעם שהמתלוננת כבשה את עדותה. באי-כוח המשיב הדגישו כי אף כאשר פנתה המתלוננת לשכנתה ולאביה וסיפרה להם כי המשיב מכה אותה, מעולם לא סיפרה אודות מעשי האינוס. בהחלטה מיום 24.10.05 התייחס השופט כבוב באופן ראשוני לשאלת התשתית הראייתית נגד המשיב ולעניין זה קבע כי:
"העובדה שהמתלוננת לא מצאה לנכון לשתף אחרים בעבירה המיוחסת למשיב, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בתשתית הראייתית והרי זה אך טבעי שבסכסוכים בין בני זוג לא תמיד מגלה בן הזוג הנפגע לכאורה את כל מעשיו של בן הזוג הפוגע, מקל וחומר כאשר מדובר בעבירות מין בין בני הזוג, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שנמענים על החברה הערבית".
מכל מקום, בהחלטתו זו לא הכריע השופט כבוב בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, ובהסכמת בא-כוח המשיב החליט, כי בנסיבות העניין ראוי ששירות המבחן יבחן את שאלת מסוכנותו של המשיב וכן את שאלת קיומה של חלופת מעצר הולמת.
בעקבות זאת הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר בו העריך שירות המבחן כי למתלוננת נשקפת רמת מסוכנות גבוהה מן המשיב. זאת, לנוכח העובדה כי המשיב הכחיש כל בעיה בהתנהגותו ומסר מידע בו התגלו פערים משמעותיים; כן צוינה בתסקיר גישתם של בני-משפחתו של המשיב, אשר טשטשו את הבעיות בין בני-הזוג, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המידע שמסרה המתלוננת, עם חווית החרדה שלה ועם בריחתה מן הבית למעון לנשים מוכות. שירות המבחן בחן את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי המשיב תחת פיקוחם של שני דודיו, אך למרות שהתרשם בחיוב מן הערבים המוצעים, לא מצא לנכון להמליץ על שחרורו של המשיב.
2. לאחר הגשת תסקיר המעצר נידונה הבקשה למעצר עד תום ההליכים בפני השופט ד' רוזן. בהחלטתו מיום 1.12.05 סקר השופט את הודעותיה של המתלוננת ואת עדויותיהם של הקטינים בפני חוקרת הילדים וקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב. בתוך כך ציין השופט:
"עדויות המתלוננת בהירות ומפורשות. המתלוננת תיארה, כאמור מסכתות אלימות והתעללות פיזית ונפשית של המשיב כלפיה וכנגד ילדיה.
חשוב לזכור, מדובר באישה המשתייכת לציבור שלא במהרה יפנה לשטוח תלונתו במשטרה. העובדה שהמתלוננת פעלה כנגד כל ה"כוחות" החברתיים-משפחתיים, ופנתה להתלונן נגד בעלה בנושאים צנועים-אינטימיים, המתקיימים בחדרי חדרים של המשפחה- מקנים נופך מיוחד התומך בתלונתה.
תלונותיה של המתלוננת נתמכות בעדויות ילדיה.
כל ילד לעצמו, ובטח העדויות בהצטברותן, תומכות בתלונותיה. במסקנתי זו לא נתעלמתי מהערכות חוקרת הילדים, שיש בהן כדי להפחית לא מעט, מחשיבותן ומשקלן של עדויות הילדים. גם לאחר כל הניכיונות הצריכים, לשלב זה של הדיון, יש בכוחן של עדויות הילדים לתמוך בתלונותיה של המתלוננת".
עם זאת, בהמשך עמד השופט על מספר נקודות אשר, לשיטתו, היה בכוחן כדי לכרסם בעוצמת הראיות לכאורה נגד המשיב. כך לשיטתו של השופט קמא, לנוכח העובדה כי מערכת היחסים בין בני-הזוג הינה עכורה מזה שנים רבות ולנוכח מטעני העוינות והקנאה שהצטברו אצל המתלוננת, לאחר שהמשיב נשא לו אישה נוספת. כן התחשב השופט בכך שמדובר בעדות יחידה של אישה נגד בעלה, והוסיף כי גם על פי עדות זו מעשי האונס משקפים התנהגות שבני הזוג סיגלו לעצמם לאורך השנים, התנהגות "שאין, למעשה, טוען כלפיה באי הסכמה מילולית או מעשית". בנסיבות אלה קבע השופט כי הגם שעדותה של המתלוננת מגבשת ראיות לכאורה לעבירת האינוס, הרי שעוצמתן איננה משמעותית. זאת ועוד, השופט מצא כי יש בכך אף כדי להשליך על עוצמת הראיות ביחס למעשי התקיפה, שכן "אישה, שיכול והתלוננה תלונת שווא על אונס - מעידה על עצמה כי לוקה היא באמינותה"; עוד סבר השופט, כי התעודה הרפואית שאינה מפרטת את החבלה שנחבלה המתלוננת, והעובדה שלא סיפרה על מעשי האונס לאביה ולשכנתה, ואף לא על כך שהמשיב מכה גם את הילדים, כל אלה יש בהם, להערכת השופט קמא, כדי להחליש מעוצמת הראיות.
לנוכח מסקנתו כי קיימות אמנם ראיות לכאורה נגד המשיב, אך עוצמתן של אלה "מותחמת"(כך במקור- ד.ב), נפנה השופט לבחון קיומה של חלופת מעצר. השופט קבע כי יש מקום לשחרר את המשיב לחלופת המעצר המוצעת, בכפוף לתנאים מכבידים נלווים, שיהיה בהם כדי להפיג את מסוכנותו. על כן הורה השופט על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בבית שני דודיו ותחת פיקוחם. כל אחד מהדודים נדרש לחתום על ערבות בסך 200,000 ש"ח, ולהתחייב להודיע מיידית למשטרה על הפרת צו מעצר הבית. כן נדרש המשיב עצמו לחתום על ערבות בסך 200,000 ש"ח ולהפקיד פיקדון בסך 50,000 ש"ח ונאסר עליו ליצור קשר ישיר או עקיף עם מי מן המעורבים בפרשה.
מכאן הערר שבפניי.
4. בעררה טוענת המדינה כי שגה בית-המשפט בהערכת עוצמת הראיות לכאורה נגד המשיב. בתוך כך טוענת היא כי שגה בית-המשפט במוצאו חולשה בעוצמת הראיות למעשי האונס. לשיטת בא-כוח המדינה, עורך-הדין כרמל, עדותה של המתלוננת מהווה, כשלעצמה, ראייה לכאורה מספקת והכחשתו הגורפת של המשיב אינה פוגעת במשקלה של עדות זו. בא-כוח המדינה מוסיף וטוען כי אין למצוא פגם במשקלה של עדות זו בשל כבישתה, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בעבירות מין במשפחה ובקהילה מסורתית. בנוסף, טוען בא-כוח המדינה כי שגה בית-המשפט כאשר סבר כי העדר חיזוק לעדות אודות מעשי האינוס מפחית ממהימנות גרסת המתלוננת לעניין מעשי האלימות. בתוך כך מדגיש בא-כוח המדינה כי לעדות המתלוננת ביחס למעשי האלימות נמצאו חיזוקים משמעותיים בעדויות הילדים בפני חוקרי הילדים. חיזוק לגרסת המתלוננת נמצא גם, לפי הטענה, בתעודה הרפואית מיום 3.10.05, ממנה עולה כי המתלוננת פנתה לקבל טיפול רפואי בשל כאבי ראש ואוזניים סתומות בעקבות המכות שקיבלה. עוד על-פי הטענה, יש בתעודה כדי לבסס את מהימנות המתלוננת ולשלול חשש כי בדתה עלילת שווא. זאת ועוד, המדינה מציינת כי המתלוננת השיבה לחוקרים כי אין ברשותה אישורים רפואיים שיתמכו בתלונתה, והתעודה הרפואית התגלתה רק לאחר פניית החוקרים למרפאה. אשר לאפשרות שחרור המשיב לחלופת המעצר טוענת המדינה, כי בנסיבות המקרה נשללת האפשרות להשיג את מטרות המעצר בדרך זו.
באי-כוח המשיב, מצידם, טוענים לפגמים בעוצמתן של הראיות נגד המשיב. לטענתם, קיים חשש כי המתלוננת מעלילה עלילת שווא על המשיב, וזאת לנוכח הקינאה שהיא חשה כלפי אשתו הנוספת וילדיה ולנוכח מערכת היחסים הקשה שבין בני-הזוג. באי-כוח המשיבים מוסיפים כי חשש זה מתחזק לנוכח העובדה כי לא נמצאו סימנים פיזיים לאירועי האלימות עליהם העידה המתלוננת, לא בתעודה הרפואית ואף לא בטופס הערכת המסוכנות שמילאה במשטרה. כן טוענים הם כי הפחד העז אותו מבטאת המתלוננת ובריחתה למעון לנשים מוכות נובעים, למעשה, מן החשש כי בני המשפחה ינקמו בה על עלילת השווא. אשר לאישום הראשון המייחס למשיב עבירה של אינוס, באי-כוח המשיב טוענים כי יש בכבישת עדותה של המתלוננת כדי לפגוע במהימנותה. זאת, לטענתם, במיוחד בהתחשב בעובדה שישנם אנשים קרובים למתלוננת, דוגמת שכנתה ואביה, עימם גילתה נכונות לחלוק את העובר עליה; ואף- על-פי-כן, לא סיפרה להם על מעשי האונס. כן טוענים באי-כוח המשיבים כי יש בחלופת המעצר המוצעת - אשר הערבים המופיעים בה נמצאו ראויים גם על-די שירות המבחן - בצירוף התנאים המגבילים שהוטלו על המשיב, כדי להשיג את מטרות המעצר.
5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הערר להתקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה הן לעניין עבירות האינוס והן לעניין עבירות האלימות, אך בה בעת סבר כי מספר נקודות העולות מחומר הראיות מכרסמות בעוצמתן של הראיות לכאורה. אין בידי לקבל את התרשמותו של בית-המשפט בדבר עוצמתן המוחלשת של הראיות לכאורה. לעניין עבירות האלימות, המתלוננת מסרה הודעות מפורטות הפורשות מסכת של התעללות פיזית, והעומדות בניגוד קיצוני להכחשתו הגורפת של המשיב. לגרסת המתלוננת נמצא חיזוק בעדויותיהם של הילדים. הגם שחוקר הילדים התקשה לקבוע ממצאי מהימנות ביחס לקטינות מ' ופ', הרי שהקטין ע', בן השמונה, תיאר בפרוטרוט אירוע שבו הכה אותו אביו ואירוע נוסף בו ראה את אביו מכה את אמו ומטיח את ראשה בקיר. להתרשמות חוקר הנוער, ע' תיאר אירועים אלה לאחר שחווה אותם בעצמו, ותוך שהוא מצליח להבחין בינם לבין אירועים אחרים עליהם רק שמע מפי אימו או אחותו. בעדות זו יש כדי להוות חיזוק ממשי לגרסתה של המתלוננת. אשר לאישום בדבר האונס, כדרכן של עבירות מין במשפחה, עדותה של המתלוננת הינה אכן הראיה היחידה ומולה ניצבת גירסתו של המשיב המכחיש את הדברים מכל וכל. כידוע, בשלב המעצר אין בוחנים את מהימנותן של העדויות, אלא רק את הפוטנציאל הראייתי הטמון בהן. במידה ועדות המתלוננת תתקבל כמהימנה לאחר שתעבור את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי, יהיה בכוחה להוכיח את אשמתו של המשיב, ועל כן בשלב זה די בה כדי להוות ראייה לכאורה לעניין עבירת האונס. בנסיבות הענין אין בכבישת עדותה של המתלוננת כדי לפגוע בפוטנציאל הראייתי שלה, מעבר לרגישות הכללית של עבירות מין במשפחה, הגורמת לא אחת לנפגעות להימנע מלהתלונן, יש להביא בחשבון גם את הסביבה החברתית של המתלוננת, אשר שידרה, ככלל, מסר של גיבוי למשיב וגרמה למתלוננת לחוש נעדרת תמיכה והגנה. כך, העידה המתלוננת שהתביישה לספר על האונס לאביה, אשר סבור כי מחובתה לקיים יחסי-מין עם בעלה. אשר לשכנתה, הגם שהמתלוננת בחרה לספר לה כי המשיב מכה אותה, הרי נראה שלא התקיימו בין השתיים קשרים פתוחים וחמים שהיה בהם כדי להוביל את המתלוננת לחלוק עם השכנה גם עניין רגיש זה (על פי עדות השכנה, המתלוננת לא נהגה לספר לה דבר על יחסיה עם בעלה, שכן "אנחנו לא מדברים דיבור כזה אצלנו"). בנוסף, אציין כי טענות באי-כוח המשיב לפיהן העלילה המתלוננת עלילת שווא על המשיב, לנוכח מערכת היחסים העכורה ביניהם וקנאתה בשל נישואיו הנוספים, אין להן אחיזה בחומר הראיות. אין להפוך השערה בדבר מניע אפשרי לעלילה, לטענה ראייתית מה גם שמכלול הראיות מצביע לכאורה בכיוון הפוך. השערה זו עומדת לכאורה, בסתירה לדבריה של המתלוננת בחקירתה כי כל רצונה הוא שבעלה יניח לה וכן להתנהגותה של המתלוננת אשר התברר כי אכן הגיעה לבדיקה במרפאה במועד בו, על-פי עדותה, הוכתה בראשה והוטחה לקיר, כשבועיים לפני הגשת התלונה. חזקה על המתלוננת כי לו הייתה מעוניינת להעליל על בעלה הייתה מספרת לרופאה כיצד נחבלה בראשה ולא מסרבת לתאר לה את הארוע, ואף שומרת את האישור הרפואי לשם תמיכה בטענותיה.
מכל מקום, אף בית-המשפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב. הנימוקים עליהם הצביע כמחלישים את עוצמת הראיות, אינם משכנעים על פניהם אף כי יתכן שיתבררו כמעוררי ספק במהלך חקירת העדים. בית המשפט קמא סבר כי יש בחלופת המעצר המוצעת כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת מן המשיב וכדי להשיג את יתר תכליות המעצר. מסקנה זו אין בידי לקבל.
אכן, שירות המבחן התרשם בחיוב מן הערבים המוצעים וקבע כי מדובר באנשים אחראים, רציניים ובעלי סמכות. עם זאת, ציין שירות המבחן את רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת למתלוננת ונמנע מלהמליץ על שחרור המשיב לחלופה. המסקנה המתבקשת היא, כי בנסיבות המקרה, המסוכנות הנשקפת למתלוננת איננה ניתנת לנטרול באמצעות חלופת המעצר. המתלוננת, אשר העזה לשבור את נורמות ההתנהגות המוסכמות בחברה שבה היא חיה ולהתלונן נגד בעלה, שרויה כיום בבידוד חברתי קשה והיא שוהה כיום במעון לנשים מוכות, בעוד שהמשיב זוכה לגיבוי אף מצד בני- משפחתה שלה; בנסיבות אלה אין בחלופת מעצר אצל דודיו של העורר ובתנאים המגבילים שקבע בית-המשפט כדי להבטיח את שלומה ואת שלום ילדיה. לפיכך, מורה אני על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.