1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב הורה בחודש פברואר 2004 על מעצרו של העורר, בעקבות הגשתו של כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של ניסיון לרצח, הצתה, נשיאת נשק שלא כדין, התפרצות וגניבה. תמציתן של העובדות המובאות בכתב האישום היא זו: העורר נחשד כמי שהיה לו חלק בניסיון לרצוח שניים - ניסים אלפרון וראובן פרטוש. בעקבות כך החל העורר נע ונד ברחבי ישראל תוך שהוא מסווה את זהותו. באחד מימיו של חודש אוקטובר 2003 התגורר העורר בסוכה הניצבת בשטחי כפר נופך. כאשר הגיע לאותה סוכה הבעלים (להלן - "ע.ש." או "המתלונן"), יצא העורר לקראתו כשבידו אקדח, והוא ירה לעברו שני כדורים שחדרו לגלגלתו. בהמשך נעתר העורר לתחנוניו של המתלונן והסיעו לבית חולים, שם הותיר אותו בפתחו של חדר המיון. לאחר כל אלה נמלט העורר מהמקום, תוך שהוא פורץ את המחסום המוצב בכניסה לבית החולים, ולבסוף הוא גם שרף את המכונית ואת הסוכה כדי שלא להותיר ראיות מפלילות.
בכתב האישום נטען עוד, כי בחודש נובמבר 2003 פרץ העורר לדירה וגנב מתוכה מסמכים וכסף. משנעצר בחודש דצמבר 2003, נמצא העורר מחזיק באקדח ללא רישיון.
2. כאמור, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר בחודש פברואר 2004, והוא עשה זאת לאחר שמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען על ידה בכתב האישום, ועקב כך קמה גם חזקת מסוכנות. כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון, אולם מטעמים השמורים עם העורר הוא החליט לחזור בו מהערר, וזה בוטל. להשלמת התמונה אוסיף, כי בתאריך 24.10.04 נעתר בית משפט זה (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) לבקשת המשיבה והורה על הארכת מעצרו של העורר, מכוח סמכותו לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. רק לאחר כל אלה, ולמען הדיוק ביום 21.11.04, הוגש הערר שבפני המופנה כנגד החלטת המעצר המקורית מחודש פברואר 2004.
3. במרכז ראיותיה של המשיבה עומדים מסדרי זיהוי בתמונות שנערכו למתלונן, קלסתרון שהוכן בהנחייתו, ודו"ח על עימות מבוקר שנערך בין המתלונן לעורר במהלך החקירה. כמו כן נטען, כי מכשיר הטלפון הסלולארי של העורר אוכן בזירת העבירה בסמוך לשעת הירי לעבר המתלונן. בא-כוח העורר סבור כי בכל אלה אין כדי להניח תשתית של ראיות אשר מצדיקות את מעצר שולחו, ונימוקיו הם בעיקר אלה: הקלסתרון שהוכן על פי תיאורו של ע.ש. אינו דומה לעורר; במסדרי הזיהוי לא היתה הצבעה וודאית על העורר כמבצעו של הירי; במפגש מבוקר לא זיהה ע.ש. את העורר כמי שירה בו; לא הוכח כי בעת שהטלפון אוכן, הוא היה ברשות העורר; בריחת העורר באותם ימים לא נבעה מביצועה של עבירה.
4. הואיל ושאלת הזיהוי בתיק זה היא מכרעת, בחנתי בשנית את הראיות, וצפיתי בתקליטורים בהם תועדו מסדרי הזיהוי, וכן שיחתו של המתלונן עם חוקרים אחדים בתום העימות. במסדר התמונות הראשון הוצגו בפני המתלונן 9 תצלומים בהם נצבע שיער הראש, הזקנים והשפמים של החשודים בצבע בהיר, הואיל ועל פי גרסת המתלונן צבע שערו של התוקף היה פלטינה. במסדר זה הצביע המתלונן על תמונה מס' 2, והכל מסכימים כי היא אינה תמונתו של העורר. מסדר זה נערך ביום 18.11.03, ולאחר מספר שבועות נערך מסדר נוסף, והפעם הוצגו בפני המתלונן 8 תצלומים של חשודים בצבע שיערם המקורי. במסדר זה הצביע המתלונן על תצלום 4, הוא תצלומו של העורר. וכאן המקום להדגיש כי המתלונן לא היה משוכנע לחלוטין כי האדם עליו הצביע, הוא זה שתקף אותו, ומפיו נשמעו גם אמירות שמשום-מה הושמטו מהדו"ח שנערך בעקבות המסדר, וביניהן אלו: "אני לא סגור על זה שזה הבן-אדם", וכן "אני אומר שזה לא נראה לי הבן-אדם, אבל זה מתקרב".
לאחר שהופגש המתלונן עם העורר, שוחחו עמו שוטרים, ולא התרשמתי כי החוקרים הפעילו עליו לחץ, כטענת בא-כוח העורר, אלא היה זה ניסיון ללמוד מפיו של המתלונן מה גרם לו להצביע על העורר כתוקפו. וגם בשלב זה, זיהוי העורר על ידי המתלונן לא נשמע ברור ונחרץ, וכך לדוגמה נרשמו מפיו אמרות אלו: "מתקרב לבן-אדם, אבל אני לא יכול לחתום זה הבן-אדם"; "אני חלוק על הבן-אדם"; "הוא ממש דומה לבן-אדם שירה בי". לאורך כל השיחה נראה מתלונן מתלבט ומתחבט, וניכר היה שהוא חושש להפליל בהבל-פיו את מי שלא חטא. חרף כל אלה נרשם מפיו: "אני 90% חושב שזה הבן-אדם", והוא הוסיף והסביר כי היה יכול לתת תשובה מדויקת יותר אם היה רואה את עיניו של העורר או את קומתו המלאה בעת המפגש המבוקר ביניהם, דא עקא, העורר סרב לשתף פעולה ואף נמנע מלהישיר מבט לעבר המתלונן.
5. התרשמותי שלי היא שיקשה על המשיבה לבסס את הרשעת העורר רק על זיהויו על ידי המתלונן. אולם ראיה זו אינה עומדת לבדה, הואיל ובידי המשיבה ראיות נוספות, ואחת מהן היא זו שלפיה אוכן מכשיר הטלפון הסלולארי של העורר בזירת העבירה, בסמוך לירי לעבר המתלונן. אכן, לכאורה קיימת אפשרות שאותו מכשיר טלפון שימש באותה עת אדם אחר, אולם הקושי להפריך או לאמת אפשרות זו, נובע מכך שהעורר לא נטה לשתף פעולה עם החוקרים, וזאת בלשון המעטה. יתרה מכך, התנהגות העורר במהלך העימות, והכוונה למה שנראה כניסיון להקשות את מלאכת הזיהוי על המתלונן, מצביעה על תחושת אשם, ובתמונה זו משתלבת גם העובדה שהעורר עשה כל אותה עת מאמצים רבים למנוע את מעצרו, אף שברור כי הוא ידע שהנו דרוש לחקירה.
לסיכום, חרף ההתלבטות הנובעת מטיבו של זיהוי העורר בידי המתלונן, סבורני כי המשיבה מילאה אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, ומכאן דעתי כי נכון לעת הזו אין למצוא פגם בהחלטה לעצור את העורר. אולם, אותה התלבטות מחייבת שעניינו של העורר יתברר בפני בית משפט קמא במועדים מוקדמים ככל שניתן, ואם הדבר לא יסתייע במהלך תקופת המעצר עליה הורתה חברתי השופטת א' פרוקצ'יה, אפשר שיהיה צורך לשקול בכובד ראש את שאלת המשך מעצרו של העורר.
ניתנה היום, י"ט בכסלו תשס"ה (2.12.2004).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /שב