החלטה בתיק בש"פ 10270/04

           בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסו לעורר עבירות של שוד, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ומעשה פזיזות ורשלנות בנהיגת רכב. תמציתן של העובדות אשר נטענו בכתב האישום היא, שביום 8.7.04 נכנס העורר לרכב זר שבעליו ניגש לקיוסק סמוך, ונמלט עמו, וגם העובדה כי ברכב ישבה כל אותה עת אישה בהיריון, לא מנעה ממנו מלבצע את זממו. בעקבות כך התפתח מרדף במהלכו צעקה הנוסעת לעזרה, עד שבשלב מסוים הדף אותה העורר מהמכונית והיא נפלה על פני הכביש. כתוצאה מכך נגרמו לאותה נוסעת חבלות בכל חלקי גופה. כן נטען, כי במהלך בריחתו נהג העורר בצורה נמהרת ורשלנית, ולבסוף התנגש בקיר בטון. לאחר שנעצר על ידי שוטרים שהגיעו למקום התאונה, הציג העורר בפניהם מצג כוזב לפיו הרכב שייך לאחיו.

           בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך שהיא מפנה לסכנה הנשקפת ממנו לביטחון הציבור. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, אולם התברר כי כשבוע לפני האירוע פנה העורר מיוזמתו למרכז לטיפול בנפגעי סמים, ואף ביצע מספר בדיקות כדי לעמוד על התאמתו להשתלב בטיפול מסוג זה. בעקבות כך, וחרף חומרתן של העבירות שיוחסו לעורר, החליטה השופטת שדנה בבקשת המעצר אותה עת (נ' אחיטוב), לבקש משירות המבחן להוסיף ולבדוק את שילובו של העורר בתהליך גמילה.

           במועד הנדחה התקיים הדיון בפני שופטת נוספת של בית משפט קמא (ר' לבהר-שרון), אשר בניגוד לעמדת המשיבה סברה כי יש לאפשר לעורר להמשיך את בדיקת התאמתו להשתלב בתהליך גמילה, ואף התירה לו להתייצב לאותן בדיקות ולראיון קבלה בלוית אימו.

           משהתחדש הדיון בעניינו של העורר הוא התקיים הפעם בפני שופטת שלישית של בית משפט קמא (נ' אוהד), אשר השקפתה בסוגיית שחרורו של העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית היתה שונה מקודמותיה. השופטת המלומדת הביעה את הדעה כי מהעורר נשקפת סכנה רבה, ועל כן זה אינו מקרה שבו קהילה טיפולית יכולה לשמש חלופת מעצר ראויה. בעקבות כך הורתה השופטת אוהד על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, והוסיפה שאת טיפול הגמילה יוכל העורר לקבל במסגרת הכלא.

           בערר שבפני מלינה באת-כוחו המלומדת של העורר, עו"ד ג' גוטרמן, כי שגתה הערכאה הראשונה כאשר מנעה משולחה להשתלב בתהליך הגמילה. באת-כוח העורר טענה עוד, כי שולחה נקלע למצב שלמצער אינו תקין, הואיל ומותר להניח כי אם הדיון בעניינו היה מתקיים בפני השופטות אחיטוב או לבהר-שרון, תוצאתו היתה שונה.

           מצאתי כי יש הגיון רב בטענתה האחרונה של באת-כוח העורר. נהיר לי כי העברת הדיון משופט אחד לשופט אחר של בית משפט קמא, לעיתים היא כורח המציאות ולעתים היא מתחייבת מסדרי העבודה של בית המשפט. אולם, חוששני כי המקרה הנוכחי הוא דוגמא מובהקת לכך שבהסדרים מסוג זה כרוכה לעיתים תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, הואיל ונראה לי כי יש היגיון רב ואף סבירות בלתי מבוטלת בהנחתה של באת-כוח המערער לפיה לו הסתיים הדיון בעניינו של שולחה בפני השופטת שדנה בו לראשונה, היתה תוצאתו עשויה להיות שונה.

           לפיכך, ומבלי להביע עמדה לגופה של השאלה אם נכון לעצור את העורר עד תום ההליכים או לאפשר לו להשתלב בתהליך גמילה בקהילה טיפולית, אני מחליט לקבל את הערר ולבטל את החלטתו בית המשפט המחוזי מיום ב' בחשון תשס"ה (4.11.2004). הדיון בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים יתחדש בפני השופטת נ' אחיטוב, ומעצרו של העורר מוארך עד למועד בו יחליט בית משפט קמא כיצד לנהוג בו.

           ניתנה היום, ו' בכסלו תשס"ה (19.11.2004).

                                                                                                 ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב