החלטה בתיק בש"פ 10210/05

1.        בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' טימור) מיום 16.10.05, לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי ובו ארבע אישומים המייחסים לו מספר עבירות רכוש של התפרצות לבתי מגורים וגניבה מתוכם, וכן עבירות של תקיפת שוטר, גרימת חבלה בכוונה מחמירה, נהיגה בזמן פסילה,  והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי האמור בכתב האישום, עבירות ההתפרצות והגניבה בוצעו במספר מועדים שונים, ואילו יתר העבירות בוצעו כאשר איש משטרה זיהה את רכבו של העורר וביקש לעצרו בגין עבירות הרכוש.

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 11.9.05 הבחינו שוטר ואזרח ברכבו של העורר והחליטו לבדקו בשל דמיונו לרכב שהיה מעורב בהתפרצויות. תוך כדי נסיונו של השוטר לבדוק את הרכב, דחף העורר את השוטר, נכנס לרכב וניסה להניעו. השוטר וכן האזרח נפגעו במהלך אירוע זה והעורר ברח מהמקום.

3.        עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת האישומים. כן קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות הן מצד עבירות ההתפרצות והן מצד העבירות שבוצעו לכאורה באירוע הנזכר בו ביקש השוטר לעצרו. הוסיף בית המשפט וקבע שאין מקום במקרה זה לבחון אפשרות של חלופת מעצר. עברו הפלילי של העורר, יחד עם המלטותו במקרה הנוכחי, מצביעים על כך שלא ניתן לתת בעורר את האימון הדרוש לחלופת מעצר. בית המשפט נמנע אפוא מלהיעתר לבקשת עורר לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן והחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

           מכאן הערר שבפניי.

4.        בדיון שהתקיים בפניי מיקד בא כוח העורר את טענותיו בסירובו של בית המשפט המחוזי לבחון את האפשרות של חלופת מעצר. לטענתו, רק במקרים חמורים ויוצאי דופן יסיק בית המשפט שאין כלל מקום לחלופת מעצר. לדבריו, המקרה דנן אינו נמנה על מקרים מסוג זה.

           בא כוח המשיבה, לעומת זאת, הדגיש שעברו של העורר, יחד עם האלימות שגילה עת ביקש לברוח מהשוטר, יוצרים יחד תמונה של אדם מפר חוק. לטענתו, לא ניתן במקרה דנן להסתפק בחלופת מעצר, ובצדק קבע בית המשפט, כדברי בא כוח המשיבה, שאין צורך לבחון אפשרות זו. 

5.        לאחר ששמעתי את טיעוני באי כוח הצדדים ועיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי וביתר המסמכים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה שבנסיבות המקרה יש מקום לבחון אם ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. ככלל, מצוות המחוקק היא שיש לבחון אפשרות של חלופת מעצר (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). אכן, לכלל זה חריגים. על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן לאיין את מסוכנות של הנאשם בשלב הראשון, בטרם יעבור לבחון, בשלב שני, אם החלופה המסוימת שהוצעה על ידי הנאשם עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו: בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר)דחלה ואח' (טרם פורסמה, ניתנה ביום 3.6.05; בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (טרם פורסמה, ניתנה ביום 22.6.04)). במקרים חמורים האפשרות של חלופת מעצר תשלל עוד בשלב הראשון של הבדיקה. ברם, לא שוכנעתי שמקרה זה נמנה על המקרים החמורים בהם אין מקום כלל לבחון את האפשרות של חולפת מעצר. אכן, עברו הפלילי של העורר, כמו גם המעשים המיוחסים לו באישומים הנוכחיים, יוצרים תמונה של מסוכנות. עם זאת - ומבלי לקבוע בשלב זה כל עמדה בדבר - יתכן שמסוכנותו ניתנת לאיון בחלופת מעצר.

           אני מורה אפוא לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו של העורר, אשר יבחן הן את נושא המסוכנות והן את אפשרות חלופת המעצר. התסקיר יוגש לבית המשפט המחוזי שיכריע האם ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

ניתנה היום, ד' בחשון תשס"ו (6.11.05).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.