החלטה בתיק בש"א 898/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב שלא ליתן פסיקתה.

2.      ואלו העובדות הצריכות לענייננו:

2.1.   בבית הדין קמא הגיעו הצדדים להסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 16.3.05.

2.2.   ביום 09/06/05 הגישה המבקשת בקשה למתן פסיקתה לבית הדין קמא. אין חולק כי נוסח הפסיקתה לא תאם את פסק הדין. יחד עם זאת הטעם לדחית הבקשה לא היה נעוץ בכך אלא בנימוק לפיו "משניתן תוקף של פסק- דין להסכם הפשרה, סיים בית הדין את מלאכתו ". ההחלטה הומצאה למבקשת למחרת.

2.3.   לטענת המבקשת, היא שקלה את החלטת בית הדין קמא והגיעה למסקנה כי בדין נדחתה הבקשה הראשונה "שהרי לבית הדין האזורי הנכבד אין כלים לברר האם התשלומים האמורים בסעיפים 1 ו-2 להסכם הפשרה שולמו במועדם או לא, ואין זה תפקידו לברר עובדה זו- וממילא המבוא לנוסח הפסיקתה שהתבקש בנספח ג' אינו בידיעתו ואינו בסמכותו". לפיכך החליטה המבקשת להגיש בקשה מתוקנת למתן פסיקתה.

2.4.   ביום 26.7.05 הוגשה הבקשה המתוקנת. הפעם נוסח הפסיקתה היה זהה לטענת המבקשת לנוסח הסכם הפשרה. לטענת המבקשת, משלא ניתנה החלטה בבקשה המתוקנת כאמור היא הוגשה בשנית ביום 29.8.05. ומששוב לא ניתנה החלטה בבקשה, היא הוגשה בשלישית ביום 6.10.05.

2.5.   ביום 10/10/05 דחה בית הדין קמא את ההחלטה לא מן הטעם שהפסיקתא אינה תואמת את פסק הדין, אלא מן הטעם הבא: "הבקשה נדחית. ראה החלטת בית הדין מיום 13/07/05, על המבקשת לפנות לערכאות המתאימות בהתאם לחוק".

2.6.   לטענת המבקשת ההחלטה נשוא הבקשה נתקבלה אצל המבקשת "במהלך פגרת הסוכות". לאור ההחלטה החליטה המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור. ביום 8.11.05 - הוא היום האחרון להגשת בקשת רשות הערעור על פי התקנות - שלח ב"כ המבקשת בפקס את בקשת רשות הערעור, תוך מתן הודעה כי בכוונתו לשלוח את יתר העתקים בדואר. לטענת ב"כ המבקשת הוא נהג כך בהתאם ל"פרקטיקה הנוהגת" למיטב זכרונו. מיד לאחר משלוח הפקס קיבל ב"כ המבקשת הודעה טלפונית ממזכירות בית הדין שלא ניתן להגיש את הבקשה בפקס וכי יש צורך בתשלום אגרה.

2.7.   ביום 9.11.05 שלח ב"כ המבקשת בדואר רשום את הבקשה בצירוף בולי הכנסה. הבקשה הנ"ל בצירוף האגרה הגיעה לבית הדין ביום 14.11.05, וזאת בשל עיכוב בדואר.

2.8.   ביום 16.11.05 הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

3.      נימוקי הבקשה הם:

3.1.   הבקשה להארכת המועד נשלחה בתוך המועד להגשת הבקשה למתן רשות הערעור. ב"כ המבקשת נהג בהתאם לפרקטיקה הנוהגת למיטב זכרונו.

3.2.   סיכויי הערעור גבוהים כיוון שהחלטת בית הדין קמא שלא ליתן פסיקתה תמוהה ומנוגדת לתקנות.

3.3.   האיחור נבע מעיכוב בדואר.

4.      הבקשה להארכת מועד נשלחה לתגובת המשיבה. המשיבה לא התנגדה לבקשה והסתפקה בהגשת תגובה לבקשת רשות הערעור גופה. טענת המשיבה בכלליות היא כי שילמה את הסכום שנקבע בהסכם הפשרה אשר אושר בפסק הדין. יחד עם זאת, המשיבה מודה כי התשלום בוצע לאחר המועד שנקבע לכך בהסכם הפשרה. לטענתה הדבר היה נעוץ בנסיבות שאינן תלויות בה ומהוות סיכול כמשמעו בחוק החוזים.

5.      לאחר בחינת החומר שבתיק, החלטתי לקבל את הבקשה להארכת המועד.

5.1.   בהתאם להוראות תקנות 497ב ו- 497א (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1982, אשר חלות על סדר הדין בבית הדין לעבודה מכח הוראת תקנה 129 (3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, לא ניתן להמציא בפקסימיליה כתב בית דין ראשון. כתב בית דין כאמור אשר ישלח לבית הדין לא יחשב כמוגש . המועד הקובע להגשתו של כתב בית דין ראשון הוא מועד מסירתו פיזית לבית הדין. הדברים צריכים להיות ידועים זה מכבר והתקלות בענין זה מיותרות ומכבידות על עבודת בית הדין.

5.2.   משכך, הגשת הבקשה לרשות ערעור טעונה הארכת מועד, וזו תינתן - על פי מצוות תקנה 125 - רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

5.3.   אכן, בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט