החלטה בתיק בש"א 8678/06

מונח בפני ערעורו של מר יונתן זמיר (להלן: המערער) על החלטת נאמני ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ בתביעת החוב שהגיש. הערעור נסב, בעיקרו, על שיעור פיצויי הפיטורין המגיעים למערער מהאגודה. הנאמנים והאגודה (בכובעה כגוף משפטי חדש שהחל פעולתו לאחר ההסדר) מתנגדים לערעור ומבקשים את דחייתו. כונס הנכסים הרשמי, מצידו, הציע הצעת פשרה אשר לא נתקבלה בידי הצדדים.
לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ולאחר שהניסיונות להביאם לכדי פשרה כשלו, הגיעה עת ליתן החלטתי. בנסיבות המקרה, מצאתי כי עסקינן במחלוקת משפטית "טהורה" הנוגעת כל-כולה לפרשנות סעיפים מהסדר הנושים, באשר המחלוקת העובדתית הנטושה בין הצדדים בנוגע לסיבות העסקתו של המערער לאחר הסדר הנושים, אינה רלוונטית כלל ועיקר להכרעה הנדרשת במקרה דנן. אי לכך, החלטתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים - וכך אני עושה.

1. יסודה של המחלוקת בין הצדדים נובע מסעיפי הסדר הנושים הקובעים את שיעור פיצויי הפיטורין להם יהיו זכאים עובדי האגודה לשעבר. לצורך זה, חולקו העובדים שסיימו את עבודתם לשתי קבוצות:

האחת: "עובדים שעבודתם בפועל פסקה ו/או הופסקה ו/או תופסק בעתיד מכל סיבה שהיא שלא בדרך יציאה לפנסיה" - עובדים אלו זכאים לשיעור פיצויים של 160%.

האחרת: "עובדים שיצאו לפנסיה מהברית לפני תקופת הפירוק או במהלכה או בעתיד לאחר אישור ההסדר" - עובדים אלו אינם זכאים אלא למלוא השיעור הרגיל של פיצויי פיטורין, הקבועים על-פי דין.

2. יחודו של המערער הינו, כי מחד גיסא, הגיע לגיל פנסיה, ואף החל (לפי הודאתו הוא) לקבל תשלומים מתאימים מקופת הפנסיה. מאידך גיסא, אין חולק כי העסקתו נמשכה תקופת-מה (ככל הנראה כשנה) לאחר יציאתו לפנסיה, והופסקה על-ידי מכתב פיטורין שקיבל באותו מועד.

אין מחלוקת אמיתית, כי מכתב הפיטורין דנן נסב אודות שינויים ארגוניים וסיבות שאין בינן לבין יציאה לפנסיה ולו מאומה.

כמו כן, אין מחלוקת כי בתקופת הביניים, הועסק המערער בחוזה עבודה אישי אשר בא במקום החוזה הקודם, ובו נקבע לכאורה כי הוא זכאי לפיצויים "על-פי דין" בלבד. עם זאת, מסתמך המערער על תוספת בכתב-ידו של המפרק, לפיה במידה ובהסדר הנושים יסוכמו תנאים טובים ביותר, הרי שאלו יחולו עליו למרות הוראות ההסכם האישי.
פרקליטיה של האגודה טוענים, בעניין זה, כי תוספת זו יכולה לחול אך ורק לגבי תקופת ההעסקה בעבר - אשר תמה מניה וביה לאור ההלכה כי מתן צו פירוק משמעו כהודעת פיטורין לכל עובדי החברה.

3.      מעיון בסעיפיו הרלוונטיים של הסדר הנושים, ובעיקר בגרסתם המעודכנת והמשופרת (קרי: תוך לקיחה בחשבון של העובדה, כי שופרו בכדי ליתן פתרון לבעיה ספציפית שהעסיקה את העובדים), עולה מסקנה לכאורית שהסעיפים הדנים בעניינם של שתי קבוצות הנושים, באו בכדי למנוע אבחנה בין עובדים שהעסקתם הופסקה (בין אם מכח פנסיה או בשל פיטורין) טרם ההסדר לכאלו שהעסקתם הופסקה אחריו.
בניסוח הסעיפים בולטת לעין העובדה, כי אומד הדעת מאחוריהם מתחשב אך ורק באבחנה אחת - בין סיום העסקה בדרך של יציאה לפנסיה, לבין סיום עבודה בדרכים אחרות, "טבעיות פחות", הנוגעות למעשה לחדלות פרעונו של המעסיק ולרה-ארגון נוכח הליכי ההסדר שלו.בכדי להבין את חשיבות האבחנה, מן הראוי להטיב ולהדגיש: אין עסקינן בפירוק רגיל, אשר סיים את פעילותה העסקית של הישות חדלת הפרעון, אלא בהסדר נושים, אשר במסגרתו הוסיפה האגודה להעסיק חלק מהעובדים.

4. במצב זה, נקל לראות כי הפחד שקינן בלב העובדים הינו ממצב בו דווקא המשך העסקה לכאורה יביא אותם למצב בו "יצאו קרחים מכאן ומכאן" - קרי, עובד שהאגודה "תמשיך להעסיקו", אולם אך לפרק זמן קצר, עשוי היה, ללא השיפור בסעיפים, למצוא עצמו בלא מקור תעסוקה ובלא הפיצוי בדמות סך מוגדל של פיצויי פיטורין.
   מכאן, שבניגוד לטענות באי-כוחה של האגודה, ספק אם יש חשיבות מכרעת לשינוי בהסדרים החוזיים לגבי המערער בעת תקופת ההסדר; אף בלא הערת המפרק (המהווה בנסיבות המקרה חלק אינטגרלי מהחוזה), הרי שהסטטוס של המערער צריך וחייב להיקבע - באורח מהותי ותכליתי, ולא באורח טכני, וזאת כאשר גורל הערעור עצמו יוכרע, למעשה, בהתאם לסיווגו הראוי.

5.    מקריאת התשתית העובדתית (אשר כל חלקיה הרלוונטיים להכרעה אינם שנויים במחלוקת) עולה כי יש טעם רב בדברי כונס הנכסים הרשמי, לפיו עסקינן במקרה מיוחד שלא נחזה בידי מנסחי ההסדר, ובו המערער "נופל בין הכיסאות", באשר קמים בו סממנים של שתי הקבוצות גם יחד.

מחד-גיסא, אין מחלוקת שהמערער הגיע לגיל הפרישה, ו הוא עצמו מודה כי במהלך התקופה החל מקבל פנסיה. יוצא אם כן, כי השפעת הפסקת העבודה על מצבו דומה למצבה של קבוצת "היוצאים לפנסיה".

מאידך גיסא, מעיון במכתב הפיטורין עולה מסקנה מפורשת, כי הפסקת עבודתו לא נבעה (למצער לא במישרין) מגילו, אלא מרה-ארגון באגודה, ובכך הוא דומה לקבוצה האחרת, שהפסקת עבודתה לא באה בשל הגעתה לגיל הפנסיה.

6.     אעיר, כבר בשלב זה, כי חרף ניסיון מסוים מצד המערער "להבליע את הדברים", הרי שכאשר עסקינן בחלוקה בין קבוצות נושים במסגרת הסדר נושים, הרי שיש חשיבות מכרעת ל"אלמנט הנזק" - קרי, איזה קשר התקיים בין קבוצת הנשייה הספציפית לבין החברה, ומהו סוג ומידת הפגיעה באותו אינטרס נוכח חדלות הפרעון. חשיבותה של תובנה זו גדולה במיוחד, משמדובר בהסדר נושים סבוך ורב-קבוצות, כאשר הגוף חדל הפרעון מוסיף לקיים פעילות עסקית ויחסים כלכליים מסוגים שונים עם חלק מאותן קבוצות.

בנסיבות המקרה, עניין לנו בשתי קבוצות עובדים, אשר האינטרס הראשוני שלהם הינו לבר-נשייתי: האינטרס להמשיך ולעבוד, תוך זכייה בתנאים ובתגמול הולם; דבר זה מבהיר אף את אופייה הדומיננטי של הפגיעה בקבוצות העובדים, שההסדר בא ליתן להן פיצוי חלקי - פגיעה בדמות קטיעת האינטרס להמשיך ולהיות מועסקים.
מכאן, ברורה גם ה"אפליה" (ולמעשה - האבחנה המותרת בין שונים) שנעשתה בין עובדים שעבודתם נקטעה שלא בגין פנסיה לבין עובדים אשר יצאו לפנסיה. כאשר עובד יוצא לפנסיה, הרי שה"פגיעה" בדמות קטיעת התעסוקה אינה אלא עניין צפוי וידוע מראש, וכרוך בתגמול ידוע מראש. אך ברור הוא, כי פגיעה זו (הגם שהיא עשויה להיות קשה מבחינה אישית) נופלת בהרבה מחומרתה ממי שנאלץ לתור אחר עבודה חדשה, בעקבות פיטוריו בגילאים מוקדמים יותר - דבר הכרוך הן בנזק כלכלי ומעמדי, ולא פעם אף בנזק אישי כבד.