1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, שניתן בבית משפט השלום בחיפה (
כב' השופט מר ד' פיש) בתאריך 28.1.07 בתיק אז' 6915/03.
2. בפסק הדין חויבו המבקשים לפנות את דירת השירות אשר הנה בבעלות המשיבה 2, ובחכירת המשיב מס' 1. כמו כן, חויבו המבקשים 1 ו- 2 לשלם דמי השכירות בגין הדירה עבור השנים 1998 ועד 2001, והמבקשים 1,2 ו- 4 חויבו בתשלום דמי השכירות החל משנת 2001 ועד ליום מתן פסק הדין. בנוסף לאלה חויבו המבקשים לשלם שכר טרחת עורך דין למשיבות.
3. המבקשים אינם משלימים עם פסק הדין, והגישו עליו ערעור. לצד הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה המונחת עתה לפני.
4. כמצוות הדין, ובטרם הגישו המבקשים בקשתם שלפני, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט קמא.
בהחלטתו מיום 17.5.07 דחה בית משפט קמא את הבקשה, וקבוע:
"לא שוכנעתי באשר לסיכויי הערעור וכן לגבי מאזן הנוחות - באשר לחוב הכספי העניין אינו בלתי הפיך ובאשר לפינוי, לא שוכנעתי כי המבקשים אכן גרים בדירה בפועל אלא שהעבירו אותה לידי בני משפחה אחרים."
על כן הגישו המבקשים בקשתם שלפני.
5. בבקשתם הרצה ב"כ המבקשים טענות המבקשים באריכות (ולטעמי באריכות יתר). בתמצית הדברים טען ב"כ המבקשים, כי טובים סיכויי המבקשים לזכות בערעור, ועוד טוענים הם, כי הדירה שעליהם לפנות, על פי צו בית המשפט קמא, היא דירתם היחידה, ואם יפנו אותה יוותרו ללא קורת גג. לטענת המבקשים, פינוי הדירה יצור מצב שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו אם ערעורם יתקבל, שכן תיווצרנה עובדות חדשות על ידי המשיב מס' 1.
6. המשיבים מתנגדים לבקשה, ושניהם סבורים כי אין מקום לעכב ביצוע פסק הדין. ב"כ המשיב מס' 1 אף מוסיף, כי אין לקבל טענת המבקשים כי הדירה היא דירת מגוריהם היחידה, שכן בפסק הדין קיים ממצא עובדתי, הנסמך על כך שבית המשפט קמא קיבל עדויות העדים מטעם המשיב מס' 1, כי המבקשים 1 ו- 2, הם אלה שלמעשה קיבלו את ההחזקה בדירה בשנות ה- 70, אינם מתגוררים עוד בדירה.
7. הכלל הוא, שאין מעכבים ביצוע פסק דין אלא בשני תנאים מצטברים. התנאי האחד הוא, שהמבקש יראה כי סיכויי הערעור טובים. התנאי השני הוא, שהמבקש יראה, שאם לא יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין, עלול להיווצר מצב בלתי הפיך, שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו אם יזכה בערעור. בנוסף לשני תנאים אלה, מוטל על בית המשפט לבחון את מאזן הנוחות.
כיוון שבמקרה שלפני ניתן על המבקשים צו לפינוי הדירה וכן הושת עליהם חיוב כספי, אדון בנפרד בכל אחד מאלה, מן הקל אל הכבד.
8.
לעניין עיכוב ביצוע הסעד הכספי:
כעולה מפסק הדין שניתן בבית המשפט קמא, הדירה בה מדובר נמסרה למבקש מס' 1 כדירת שירות, בעת ששימש כמורה בבית הספר אצל המשיב מס' 1. בפסק הדין נקבע ממצא עובדתי, כי מאז שנת 1998 לא שולמו למשיב מס' 1 דמי השכירות, ומכאן למעשה החיוב הכספי.
בית המשפט קמא קבע, כי המבקשים לא חלקו על נכונות חשבון חוב דמי השכירות, ונראה איפוא, כי סיכויי הערעור בנושא החוב הכספי קלושים. זאת ועוד, אם יזכו המבקשים בערעורם בפן הכספי, לא קיים לדעתי חשש שלא ניתן יהיה להשיב להם את כספם.
על כן, הנני סבור, שאין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לביצוע החיוב הכספי.
9.
לעניין הפינוי:
בפסק דינו של בית המשפט קמא קיים ממצא עובדתי, המבוסס על עדויות ששמע בית המשפט קמא מעדים שהעידו מטעם המשיב מס' 1, ולפי עדויות אלה, המבקשים 1 ו- 2, להם ניתנה בשעתו ההחזקה בדירת השירות, כבר אינם מתגוררים בדירה, ולמעשה מסרו את ההחזקה בדירה למבקשים 3 ו- 4.
קשה להניח כי ערכאת הערעור תתערב בממצא זה, ונראה איפוא כי סיכויי הערעור בעניין הפינוי קלושים. עם זאת, ברור הדבר, שאם לא יעוכב ביצוע צו הפינוי, עלול להיווצר מצב בלתי הפיך, אשר לא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו, אם בכל זאת ערכאת הערעור תמצא להתערב בממצאי פסק הדין קמא.
10. ככל שמדובר בסעד של פינוי, הנטיה בדרך כלל היא לעכב ביצועו עד למתן פסק דין בערעור, וזאת משום החשש שיווצר מצב עובדתי חדש, שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו במקרה והערעור יתקבל, ואולם, במקרה שלפני אינני סבור כי יש לנהוג כך.