1. בפני בקשה לחייב את המשיב (המערער והמשיב שכנגד בהליך העיקרי), בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (המשיבה והמערערת שכנגד בהליך העיקרי) בערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת אורנית אגסי ונציג הציבור מר מיכאל בר און; עב 2294/03).
2.
העובדות הדרושות להכרעה בבקשה הן:
א. המשיב, עובד זר, אשר הועסק כמטפל סיעודי של גב' רחל בן אבו ז"ל (להלן-המנוחה), הגיש כנגד המבקשת, בתה של המנוחה, תביעה לתשלום שעות נוספות, שכר עבודה בגין עבודה בימי מנוחה וחג, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצויי הלנה.
ב. בית הדין האזורי קבע כי המבקשת והמנוחה היו מעסיקות במשותף של המשיב. למרות זאת, דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המשיב לתשלום זכויות הנובעות מפיטוריו, מן הטעם שמצא את גרסת המשיב באשר לנסיבות סיום עבודתו בלתי אמינה, והעדיף את עדותה של המבקשת, לפיה נטש המשיב את עבודתו. עוד קבע בית הדין האזורי כי לא עלה בידי המשיב להוכיח מתכונת עבודה ממנה עולה זכאות לתשלום עבור שעות נוספות, או כי לא קיבל תשלום בגין ימי מנוחה וחג. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב רק בנוגע לרכיבים של פדיון חופשה ודמי הבראה, אותם לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי שולמו למשיב, אולם קבע, כי מסכומים אלו יש לקזז את דמי ההודעה המוקדמת.
ג. לעניין ההוצאות קבע בית הדין האזורי, כי המבקשת תשא בהוצאות המשיב בניהול תביעתו בסך של 1,500 ש"ח.
ד. המשיב הגיש ערעור כנגד דחיית מרבית רכיבי תביעתו, ואילו המבקשת הגישה ערעור שכנגד, כנגד קביעתו של בית הדין קמא כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין המשיב, כנגד חיובה בתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה ללא קיזוז הוצאות כלכלתו ומגוריו של המשיב, וכנגד חיובה בהוצאות המשפט.
3.
נימוקי הבקשה הם:
א. המשיב הינו עובד זר, אזרח סרי לנקה, אשר אינה צד לאמנת האג.
ב. המשיב ניתק כל קשר עם הסוכנות דרכה הועסק, כאמור בסעיף 14 לפסק הדין.
ג. המשיב לא ציין את מספר זהותו ואת כתובתו בהודעת הערעור.
ד. למשיב ניתן יומו בבית הדין.
ה. הערעור מכוון כולו כנגד ממצאים שבעובדה וקביעות מהימנות שבפסק הדין, ועל כן סיכויי הערעור קלושים מאד.
4.
המשיב התנגד לבקשה, מנימוקים אלה:
א. על פי הפסיקה הנוהגת בבתי הדין לעבודה ובכלל, הכלל הוא כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות ראשונה ויסודית במעלתה, ולפיכך אין מקום לחיוב המערער בהפקדת ערובה בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב זה. עוד נפסק בעניין זה, כי אין בעובדה שהמערער הוא עובד זר כדי להוות נימוק מספיק לחיובו בהפקדת ערובה.
ב. המבקשת הגישה בקשה דומה בבית הדין האזורי, ובקשתה נדחתה, לאחר שהמשיב המציא את כתובתו המלאה לבית הדין.
ג. אין בעובדה שהמשיב ניתק קשר עם הסוכנות דרכה הועסק כדי להוות נימוק לחייבו בהפקדת ערובה, שכן המשיב חופשי למצוא מקור תעסוקה אחר.
ד. המבקשת הגישה ערעור שכנגד, ובנסיבות אלה מתאזן מערך הסיכויים והסיכונים, לרבות סיכויי השתת הוצאות או הימנעות מהטלתן על ידי מי מהצדדים. מה גם, שהערעור שכנגד הוא חסר סיכוי לחלוטין.
ה. באשר לסיכויי הערעור: הערעור מכוון לא רק כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא, אלא גם כנגד קביעתו המשפטית לפיה היה על המשיב להוכיח בדיוק את השעות בהן עמד לרשותה של המנוחה, זאת בניגוד לפסיקת בית הדין הארצי, לפיה די בכך שעובד סיעודי יוכיח מתכונת עבודה כללית ולא פרטנית, על מנת שיהא זכאי לתשלום שתי שעות עבודה נוספות בכל יום.
5. המבקשת הגישה תשובה לתגובת המשיב, ובה טענה כי למשיב הייתה הזדמנות בתגובתו לתקן את מחדלו בערעור ולציין, בין היתר, את מקום מגוריו ואת מקום עבודתו הנוכחי. משלא עשה כן, נדרשת ביתר שאת הפקדת הערובה להבטחת הוצאות המבקשת בערעור.