בפניי בקשה לקבוע כי בקשת רשות לערער על החלטות של בית המשפט המחוזי הוגשה במועד, ולחילופין בקשה להאריך למבקשת את המועד להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטות הנ"ל.
שתי החלטות של בית המשפט המחוזי עומדות במרכז ההליך שבפניי. האחת ניתנה ביום 12.6.03, ובה קיבל בית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער של המשיב, וביטל פסק דין של בית משפט השלום אשר ביטל פסק דין שניתן כנגד המבקשת בשנת 1980. בהמשך לכך, נתן בית המשפט המחוזי החלטה נוספת, בה דחה בקשה לביטול החלטתו הראשונה. ההחלטה השנייה ניתנה ביום 9.7.03.
מועד הגשת ההליך
1. לטענת המבקשת, ההחלטה השניה לא הומצאה לידיה כדין. מן הבקשה עולה, כי בעקבות בירור טלפוני שערך בא כוחה של המבקשת, שוגר למשרדו העתק של ההחלטה השניה, באמצעות הפקסימיליה. הדבר נעשה ביום 16.7.03, או בסמוך לכך. לטענת המבקשת, המצאה זו לא היתה כדין, שכן בניגוד לתקנה 497א(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לא הופיעה חתימת השולח בסיום הכתוב בכל עמוד, ונוכח העובדה שבניגוד לתקנה 497א(4) לא צורף דף משלוח בפקסימיליה, שבו צויינו פרטי התיק, פרטי השולח כולל כתובתו, מספר הטלפון ומספר הפקסימיליה שלו, ומספר העמודים שנשלחו.
2. טענה זו נוגעת אך ורק להחלטה השנייה. משכך, אין בפניי טענה כי המועד להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה הראשונה טרם חלף. בשים לב למועד הגשת הבקשה שבפניי - 30.6.04 - ברור כי המועד האמור חלף לפני זמן רב, ועל כן הגשת בקשה כאמור ביחס להחלטה הנ"ל טעונה מתן ארכה.
3. האם בנסיבות המתוארות אמנם טרם חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה השנייה? כאמור, מונה המבקשת שני פגמים בהליך ההמצאה לבאי כוחה. אשר לפגם הראשון, בדבר העדר חתימה בשולי הדף שהועבר למשרד באי כוחה של המבקשת, הרי שפגם זה אינו יורד בהכרח לשורש ההמצאה.
4. אשר לפגם השני, אשר עניינו אי צירופו של דף משלוח בפקסימיליה, הרי שעל תכליתה של הדרישה האמורה נאמרו הדברים הבאים:
"התקנות מחייבות את השולח לצרף דף לוואי, "דף משלוח בפקסימיליה", עליו יצוינו, בין היתר, פרטי התיק. דף לוואי כזה לא נשלח אל המערער על ידי המזכירות. גם פגם זה פוגם בעצם האפקטיביות של ההמצאה. אמת, אין מחלוקת כי פסק הדין הגיע לידי המערער. לעניין זה, אין בדף הלוואי כדי להעלות או להוריד.... דף הלוואי נועד לייחד את דבר המשלוח של הפקסימיליה. בידוע הוא שמשלוח באמצעות מכשיר זה, בעיקר אם מדובר במשלוח למכשיר עמוס, עלול ליצור תקלות שונות. תקלות אלה יכולות לנבוע משלוח חלקי, אך גם מעירוב בין מסמכים שונים, המגיעים לאותו מכשיר בפרקי זמן קצרים. דף הלוואי הוא בבחינת "פורמו", נאמר סימן קריאה. הוא נועד לזהות את השולח ואת נושא המשלוח. משלוח של פסק דין ללא דף לוואי של המזכירות יכול לטעת בלב הנמען מסקנות שונות. האם מדובר במשלוח פנימי בין יחידה ליחידה? האם מדובר בהמצאה, או בבקשה לשלוח עותק של פסק דין לצרכים אחרים?"
(דברי הרשם ב' אוקון בבש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון בע"מ, דינים עליון נט 245).
5. מה נפקותם של פגמים אלה? קיימות שתי גישות מרכזיות בכל הנוגע לפגמים שנפלו בהליך המצאה. גישה אחת מתמקדת בשאלת חוקיותה של ההמצאה שנעשתה. גישה זו אומצה, למשל, על ידי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, אשר פסק כי "....בהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהנסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה" (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד (2) 840).
ניתן אף להצדיק הלכה זו באינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) בע"א 121/60 שרונה נ. שיינברג, פד"י י"ד (3) 2187, 2189, שם נקבע כי "מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, כמו שכבר נאמר בע.פ. 82/50, יתהווה מצב בו לא תהא לבית המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק הדין". ברוח זו גם מציין זוסמן בספרו, כי מי שנוטל על עצמו את משימת ההמצאה של כתב בי דין, חייב "לנהוג בהתאם להוראות התקנות, ואין נפקא מינה ביניהם ובין פקיד בית משפט או שליח בי-דין אחר" (בעמוד 228).
6. כנגד גישה זו, קיימת פסיקה המצדדת בקבלתו של כלל גמיש יותר, אשר מתמקד בידיעתו של בעל דין על ההחלטה שהומצאה. גישה זו מעוגנת בכך שתכלית ההמצאה היא הבאתו של עניין לידיעתו של בעל דין. אם תכלית זו התקיימה, אין מקום, לפי גישה זו, לכך שפגם טכני במהותו בהליך ההמצאה יגרור מסקנה זו היתה כלא היתה. גישה זו נתקבלה בכמה מקרים (ראו ע"א 203/84 פ"ד מ(1) 328; רע"א 1113/97).
7. נראה לי, כי במקרה זה לא מתעורר הצורך לנקוט עמדה חד משמעית בשאלה זו. הטעם לכך הוא, שמעיון בפסיקה עולה כי ניתן משקל לפגמים בהמצאה בדרך כלל כאשר אלה גרמו לאי ודאות ביחס לטיב הידיעה של בעל הדין, או למועד האחרון להגשת הליך (ראו, למשל, רע"א 5985/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, לא פורסם; ראו גם בש"א 3452/01 הנ"ל; ראו גם בש"מ 5417/01 ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים", דינים עליון ס' 994). לעומת זאת, כאשר הפגם המדובר לא עורר ספק של ממש בשאלת הידיעה או בשאלת המועד להגשת הליך ערעורי, אומץ לא אחת כלל הידיעה (ראו, להבחנה דומה, ע"א 861/01 אילוז נ' לוי, דינים עליון נט 283).
8. גישה זו תואמת את הוראת תקנה 526 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984. בתקנה זו נקבע, כי "אי קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך בית המשפט" (להפעלתה של תקנה זו, ראו ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5) 345). הוראה זו מחילה, למעשה, את עיקרון הבטלות היחסית על תקנות סדר הדין האזרחי. פירושה הוא, כי עצם קיומו של פגם בהליך אינו גורר, מניה וביה, את בטלותו. הוראה זו מסמיכה את בית המשפט לשקול, בכל מקרה ומקרה, את כלל נסיבות העניין, ובהן חומרת הפגם בו מדובר, האם גרם הפגם לתקלה כלשהי, האם גרם לפגיעה כלשהי בציפיות או בזכויות הדיוניות של מי מבעלי הדין, האם יצר הפגם אי וודאות העלולה להשליך על תקינות ההליך, האם מנע הפגם את מימוש תכליתו של ההליך בו מדובר או פגע פגיעה של ממש בתכלית זו, וכפועל יוצא מכל אלה, האם יש הצדקה למסקנה כי בשל הפגם שנפל, ההליך הנוגע לעניין היה חסר תוקף. דומה, כי הוראה זו מאפשרת, בעיקר באותם מקרים בהם פגם בהמצאה לא הטיל צל על ידיעתו של בעל דין על החלטה ולא עורר אי ודאות של ממש בדבר המועד להגשת הליך, לקבוע כי חרף הפגם, אין לומר כי לא בוצעה המצאה כדין.
9. נראה לי, כי מגמה זו אף עולה בקנה אחד עם ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות בסוגיית הסמכות העניינית. בעבר, העדר סמכות עניינית נתפס כפגם היורד לשורש הליך, ואשר גורר מניה וביה בטלות מוחלטת שלו. על רקע זה, אף נקבע כי ניתן להעלות עניין זה לראשונה בכל שלב בהליך, ואף בשלב הערעור, וכי בית המשפט רשאי להעלותו מיזמתו. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של ריכוך חומרתם של הכללים המסורתיים בדבר העדר סמכות עניינית, והכפפתם לעקרונות כלליים, דוגמת עיקרון תום הלב ועיקרון הבטלות היחסית (ראו ע"א 1662/99 חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295; ראו גם 11183/02 כלפה נ' זהבי, טרם פורסם). שיקולים של הרמוניה נורמטיבית תומכים, על רקע זה, באימוץ גישה מאוזנת יותר גם ביחס לפגמים בהמצאה, בהתאם להבחנה המוצעת לעיל.
10. כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי? בבקשה שבפניי לא עולה כל אי ודאות ביחס לידיעת המערערת, או באי כוחה, על ההחלטה שהומצאה להם ועל תוכנה. במקרה זה, אין בפגמים הנטענים כדי לגרום לסימן שאלה כלשהו ביחס למועד הגשתו של הליך. אין מדובר במקרה שבו אי היכולת לקבוע את יום ההמצאה המדוייק משליכה על הקביעה האם מדובר בהליך שהוגש באיחור, שכן העיכוב שחל בהגשת ההליך הוא של חודשים ארוכים, ולא של ימים ספורים. בהתאם לכך, ונוכח הוראת תקנה 526 לעיל, אני קובע כי חרף הפגמים בהמצאה יש לראות את ההמצאה שבוצעה כהמצאה כדין. משכך, נפל איחור בהגשת ההליך.
הארכת מועד
11. המועד להגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה קבוע בחיקוק. משכך, הארכתו טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). האם הוכח טעם כזה במקרה שבפניי?
המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה הראשונה היה ביום 12.7.03. המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה השניה היה ביום 7.1.04, בהתחשב בתקופות פגרה ועיצומים בבתי המשפט. אין מחלוקת, כי הבקשה שבפניי נגועה באיחור רב ביחס למועדים אלה.