1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (
כב' הרשמת, הגב' ש' פומרנץ) בתאריך 4.9.05 בתיק אז' 18777/04.
2. בפסק הדין חויבו המבקשים לפנות את דירת שירות שהועמדה לשימושם בתחומיה של "חוות אהרונסון". המבקשים אינם משלימים עם פסק הדין, ועל כן הגישו ערעור לבית משפט זה, ולצד הערעור הגישו הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה המונחת עתה לפני.
3. קודם שהוגשה הבקשה לעיכוב הביצוע לבית משפט זה, הגישו המבקשים, כמצוות הדין, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט קמא. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המבקשים, והורה כי עיכוב ביצוע פסק הדין יעוכב, אך זאת בתנאי שהמבקשים ימציאו ערבות בנקאית צמודת מדד ובלתי מוגבלת בזמן ע"ס 75,000 ש"ח. המבקשים טוענים כי קצרה ידם מלהשיג הערבות הבנקאית שנקבעה, מהטעם, שבמסגרת הסכסוך הקיים בינם והמשיבה, עיקלה המבקשת את כל חשבונות הבנק שלהם, ואין הם יכולים לעשות שימוש בכספם על מנת להסדיר הערבות הבנקאית המבוקשת.
4. בבקשתם, כמו גם בטיעונם לפני, טוענים המבקשים כי טובים סיכוייהם להצליח בערעור, ועוד טוענים הם, כי אם לא יעוכב פינויים מדירת השירות, בה הם מתגוררים זמן רב, לא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו אם וכאשר יזכו בערעורם. עוד מוסיפים המבקשים וטוענים, כי מאזן הנוחות פועל לטובתם, ובה בשעה שלמשיבה לא ייגרם כל נזק אם ביצוע פסק הדין יעוכב, הרי למבקשים ייגרם נזק רב, ולמעשה פינויים מדירת השירות בה התגוררו יותיר אותם ללא קורת גג.
5. לעומת טענות המבקשים טוענת המשיבה, כי אין כל מקום לעכב ביצוע פסק הדין. לטענת המשיבה, סיכויי הערעור קלושים. המשיבה מוסיפה, כי פינוי המבקשים מדירת השירות לא יצור מצב בלתי הפיך, שכן המשיבה מוכנה שלא למסור ההחזקה בדירה לאדם אחר עד למתן פסק דין בערעור, וככל שהדברים אמורים במאזן הנוחות, טוענת המשיבה, כי בבעלות המבקשים דירת מגורים אחרת בעתלית, ועל כן יכולים הם לעבור ולהתגורר בדירתם.
6. לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני מחליט לדחות את הבקשה, ואלה טעמי:
(א) סמכות בית משפט זה לדון בבקשת המבקשים
כאמור, מצוות הדין היא שבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין יש להגיש תחילה לערכאה שנתנה את פסק הדין שבערעור, וכך עשו המבקשים. ואולם, תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, מורה כדברים הבאים:
"
עיכוב ביצוע על פי בית המשפט שלערעור
סירב בית המשפט או הרשם שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב."
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, המוגשת לערכאת הערעור, אינה מתבררת במסגרת ערעורית. על כן במקרה בו הערכאה הדיונית סרבה לעכב ביצוע פסק דין שניתן על ידה, ערכאת הערעור אינה בוחנת נכונות החלטת הערכאה הדיונית אלא דנה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין כערכאה ראשונה. לעומת זאת, מקום בו הערכאה הדיונית נעתרה לבקשה והורתה לעכב ביצוע פסק הדין, גם אם התנתה את העיכוב בתנאים, כי אז לא קמה סמכות בית משפט זה לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. גם אם אקבל טענת המבקשים, כי קצרה ידם מלקיים התנאי שהשית עליהם בית המשפט קמא, הרי אין בכך כדי לשנות מדעתי, שכן במקרה שכזה רשאים היו המבקשים לערער על החלטת כב' הרשמת כדרך שמערערים על החלטת רשם.
(ב) סיכויי הערעור:
כאמור, לדעת ב"כ המבקשים טובים סיכוייהם להצליח בערעור. עם כל הכבוד לב"כ המבקשים, אין אני רואה את סיכויי הערעור עין בעין עמם, ולדעתי סיכויי הערעור קלושים.
המבקשים התגוררו בדירת שירות ב"חוות אהרונסון" שליד עתלית, ולטענתם רבקה אהרונסון ז"ל נתנה להם בשעתו (בשנת 1977) רשות בלתי הדירה להתגורר במקום. על רשות זאת לא נערך כל מסמך בכתב.
הפסיקה הכירה בזכות הרשות הבלתי הדירה, אך זאת בהתקיים תנאים שונים שלדעתי אינם מתקיימים במקרה שלפנינו. כך למשל, קיימת אפשרות שאדם יזכה בזכות רשות בלתי הדירה אם השקיע כספים רבים בנכס, אך במקרה שלפני טוענים המבקשים, כי כבר כאשר קיבלו את הרשות מאת הגב' רבקה אהרונסון ז"ל, הוגדרה הרשות כרשות בלתי הדירה, וטוענה זו קשה לקבל, שכן למעשה היא מפקיעה בעלותו של בעל המקרקעין, מבלי שבעל המקרקעין קיבל תמורה כלשהי עבורם.
זאת ועוד, מהמסמכים שהונחו על שולחנו של בית המשפט קמא מתברר, כי על פי חוזה חכירה משנת 1955 החכיר מינהל מקרקעי ישראל את מקרקעי החווה למשיבה, ולפיכך, לא ברור מה היה מעמדה של הגב' רבקה אהרונסון ז"ל בשנת 1977, ומכוח מה יכולה הייתה להעניק למבקשים רשות בלתי הדירה להתגורר במקרקעין. אם לא די בכך, כי אז מתברר, כי בשנת 2000 נחתם חוזה בין המשיבה והמבקש מס' 1, ולפיו יהיה המבקש רשאי להתגורר בדירת השירות כל עוד הוא עובד בחווה. דא עקא, שעל פי הסכם פשרה שנעשה במהלך דיונים שהתקיימו בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, המבקש עצמו הצהיר כי יחסי עובד מעביד שהיו קיימים בינו והמשיבה הגיעו לסיומם.
בחינת החומר המצוי בתיק בית המשפט קמא, עליו סמך בית המשפט קמא את פסק דינו, ניתן לומר, כי לכאורה הייתה למבקשים רשות להשתמש בדירת השירות לתקופה שאינה קצובה, ובמצב כזה הדין הוא, שבעל הזכויות במקרקעין זכאי להביא לסיום הרשות בהודעה סבירה מראש. הודעה על סיום הרשות ניתנה למבקשים לפני זמן רב, ועל כן הנני סבור, כי לכאורה קלוש הסיכוי שערכאת הערעור תבטל את רוע הגזירה המורה למבקשים לפנות את דירת השירות.
לפיכך, וכאמור, הנני סבור כי סיכויי הערעור קלושים.
(ג) השבת המצב לקדמותו