1. בתובענה שבתיק העיקרי עותרים המבקשים, כי בית המשפט יורה למשיב "למחוק" את החוב הכספי הקיים, לטענתו, בחשבון מס' 672774 המתנהל בסניף ירושלים של המשיב על שמם של המבקשים, "ולמחוק" משכון שנרשם לטובת המשיב על זכויות המבקשים בנכס מקרקעין שברח' תפארת ישראל 16 בירושלים (להלן - "
הנכס") במטרה להבטיח את פרעון ההלוואה שניטלה בחשבון הנ"ל. המבקשים גם תובעים שהמשיב יסגור את תיק ההוצאה לפועל מס' 7-07-62577-01, אשר במסגרתו החל המשיב בפעולות למימוש המשכון. לחלופין תובעים המבקשים כי המשיב יפצה אותם בסכום של 2,150,000 ש"ח.
2. עם הגשת התובענה בתיק העיקרי הוגשה גם הבקשה דנן, בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב לממש את המשכון הנ"ל. הבקשה נתמכה בתצהירו של המבקש מס' 2 (להלן - "
משה").
בנכס נעשה שימוש מסחרי כחנות או מסעדה, והוא מושכר ע"י המבקשים לצדדים שלישים. ביום 24.1.08 מונה בא כוח המשיב ככונס נכסים על הנכס. ביום 14.4.08 הגיעו שמאים מטעם כונס הנכסים לבצע מדידות ושמאות של הנכס.
לאחר שהמשיב השיב בכתב לבקשה, תשובה שנתמכה בתצהירה של הגב' אירית (בכר) מוריה, מנהלת מחלקה בהנהלה הראשית של המשיב (להלן - "
אירית"), ומשבאי כוח הצדדים הסכימו שלא לחקור את המצהירים, נשמעו סיכומי הטענות
3. תמצית טענת המבקשים היא, כי בינם לבין המשיב, באמצעות אירית, נכרת הסכם בעל פה, לפיו, בהתקיים תנאי מסוים (שאכן התמלא כמפורט להלן) יימחק חובם של המבקשים למשיב, חוב שמקורו בהלוואה שניתנה למבקשים במסגרת חשבון הבנק הנ"ל.
המבקשים 1 ו-2 נמנו על הבעלים והמפעילים, באמצעות חברות שהיו בשליטתם, של מלון הידוע בשם "סאן" והנמצא בבת-ים (להלן - "
המלון"). החברה בעלת המלון, חברת סאנטון אימוביליאן גמבה (להלן - "
בעלת המלון"), נטלה הלוואות מהמשיב. בשלב מסוים נקלעה בעלת המלון לקשיים. לטענת המבקשים, ההלוואה שהם נטלו מהמשיב במסגרת חשבון הבנק הנ"ל (להלן - "
ההלוואה הפרטית") ניתנה להם על מנת שבאמצעותה ייפרע חובה של בעלת המלון. להבטחת ההלוואה הפרטית, נרשם משכון על זכויות החכירה של המבקשים 2-3 בנכס.
בעלת המלון נקלעה לקשיים נוספים. היא הייתה חייבת כספים למשיב ולנושים נוספים, ביניהם הבנק הבינלאומי הראשון. בסתיו 2003 קרסה קבוצת החברות שהייתה בשליטת המבקשים, ובהן חברת לוחות הגליל נכסים בע"מ, בעלת השליטה בבעלת המלון.
במסגרת מגעים שהתנהלו בין הצדדים, נבחנו אפשריות שונות לפרעון חובותיה של בעלת המלון. על-פי תצהירו של משה, במהלך מגעים אלה, התקיימה ביום 15.6.04 פגישה במשרדו של בא כוח המשיב, עו"ד בנקל, שבה נדונה כוונת המשיב למנות כונס נכסים למלון. בפגישה נכחו גם בנו של משה, אייל, ובאי כוחם דאז של המבקשים (עוה"ד שי שלמה ורן אפרתי), וכן אירית ועו"ד בנקל.
בפגישה זו הושג, לטענת המבקשים, הסכם, שעיקרו היה שהמלון יופעל, במסגרת כינוס הנכסים, על-ידי בני משפחת המבקשים, באמצעות חברה שבשליטתם, סאן אין אירועים בע"מ (להלן - "
חברת הניהול"), במטרה שיימכר "כעסק חי" וכך יתקבל עבורו מחיר גבוה יותר. עוד הוסכם, על-פי טענת המבקשים, כי אם המלון יימכר בסכום שבין 7 ל-8 מילון דולר, יימחק חוב המבקשים בגין ההלוואה הפרטית.
ההיגיון שביסוד ההסדר, לשיטת המבקשים, הוא, שהמשיב היה מעוניין בהמשך שיתוף הפעולה עם המבקשים על מנת שהמלון ימשיך לפעול ויימכר כ"עסק חי" וגם כדי לחסוך ב"עלויות השקועות" הכרוכות בהפעלת המלון, שכן המבקשים היו אמורים לשאת בהן. המבקשים, מצדם, אכן היו אמורים להשקיע מכיסם בהפעלת המלון, אך כנגד זאת תימחק ההלוואה הפרטית ויגדל הסיכוי שתתקבל עבור המלון תמורה גבוהה יותר, באופן שגם לאחר כיסוי החוב למשיב, יוותרו סכומי כסף לכיסוי חובות נוספים של בעלת המלון, ובהם החוב לבנק הבינלאומי הראשון, חוב שהמבקשים היו ערבים לו, או לחלקו.
אותה עת עמד החוב שמקורו בהלוואה הפרטית על כ-2.5 מיליון ש"ח (לשיטת המשיב), ועל ידי הפעלת המלון בדרך האמורה, במסגרת כינוס הנכסים שעמד על הפרק, התחזית הייתה שניתן יהיה להגדיל את התמורה שתתקבל בעת מכירתו בסכום העולה בהרבה על סכום יתרת החוב שמקורו בהלוואה הפרטית.
המבקשים טוענים, כי רק בשל ההסכם האמור הם הסכימו למינוי כונס נכסים על המלון, מינוי שהוחלט עליו בבית המשפט למחרת היום, 16.6.04. עוד נטען, כי אם לא היה מושג הסכם בדבר מחיקת החוב שמקורו בהלוואה הפרטית, לא היו המבקשים נוטלים על עצמם את ההתחייבות לנהל את המלון (לטענתם - ללא תמורה) והסכומים שהשקיעו בתפעול המלון היו משמשים אותם לסילוק ההלוואה הפרטית. לא היה כל היגיון מבחינתם להשקיע סכומים אלה במלון, כשמנגד עדיין תלוי ועומד החוב שמקורו בהלוואה הפרטית.
לטענת המבקשים, הם השקיעו סכומי כסף ניכרים בתפעול המלון במסגרת כינוס הנכסים (באמצעות חברת הניהול), כמפורט בסעיף 34 לתצהירו של משה, ולא קיבלו כל תמורה עבור עבודתם (סעיף 35 לתצהיר), והכל לנוכח הציפייה שהדבר יביא, לאחר מכירת המלון, למחיקת החוב שמקורו בהלוואה הפרטית.
המלון נמכר בסוף שנת 2005 תמורת 9.5 מיליון דולר, כשלסכום זה יש להוסיף 1.6 מיליון דולר, סכום שהתקבל כתגמולי ביטוח בגין שריפות שפרצו במלון בתקופת הכינוס. בסך הכל התמורה עמדה על כ-11.1 מיליון דולר, ובמצב זה, לטענת המבקשים, התקיים התנאי לפיו דין חובם למשיב להמחק.
4. לחיזוק הטענה בדבר עובדת כריתת ההסכם שבמסגרתו נמחק חובם הפרטי של המבקשים למשיב (טענה המוכחשת לחלוטין על-ידי המשיב באמצעות המצהירה מטעמו), מפנים המבקשים גם לנתונים הבאים (מעבר לעצם ההגיון העסקי שביסוד הדברים, כפי שפורט לעיל):
א. במכתבו מיום 2.7.04, שנשלח לעו"ד בנקל, העלה משה על הכתב את סיכום הדברים, כפי שהוא ראה אותו, שהושג בינו לבין אירית בעניין מחיקת החוב הפרטי (נספח א' לבקשה). המשיב, או מי מטעמו, לא השיבו למכתב זה, ויש בכך הודאה באמור בו.
ב. כאמור לעיל, המבקשים לא התנגדו למינוי כונס נכסים למלון, ועמדה זו מלמדת שהם יכלו להניח שהמינוי משרת גם את האינטרסים שלהם (מחיקת החוב הפרטי), שאחרת סביר שהיו מתנגדים למינוי.
ג. המבקשים אינם מסתירים, כי ביום 20.10.04 נשלח להם על-ידי המשיב מכתב דרישה לפרעון ההלוואה הפרטית (נספח ז' לבקשה), מה שלכאורה עומד בסתירה לטענתם לפיה ביום 15.6.04 נכרת ההסכם המפורט לעיל. אלא שהמבקשים מפנים את תשומת הלב לכך, כי מכתב זה נשלח ימים ספורים לאחר שבית המשפט החליט, בין היתר לבקשת המבקשים, להעביר את בא כוח המשיב, עו"ד בנקל, מתפקידו ככונס נכסים. לטענתם, המכתב הנ"ל אינו אלא תגובה נזעמת של המשיב על המהלך האמור, והעיקר - המשיב כלל לא נהג על-פי האמור במכתב ולא נקט באמצעים המשפטיים אותם הזכיר במכתב, אלא לאחר שנים.
ד. ביום 25.6.06, לאחר מכירת המלון, פנה משה למשיב בבקשה, כי החוב הנובע מההלוואה הפרטית ימחק, כפי שלכאורה הוסכם (נספח ט' לבקשה). לטענת משה, רק בעקבות מכתב זה, שנענה בשלילה על-ידי בא כוח המשיב, החל המשיב לנקוט בצעדים למימוש המשכון. לטענת המבקשים, העובדה שהמכתב אינו מנוסח בלשון תקיפה ואין בו אמירה ברורה וחד משמעית בדבר התחייבות הבנק, נובעת מטקטיקה שבה נקט משה, בעצת אחת מעובדי המשיב, כדי לא לקומם עליו את המשיב וכדי שיהא למכתב אופי של "בקשה של אדם פשוט המבקש לחוס על מעותיו האחרונות" (סעיף 40(ב) בתצהירו של משה).