רקע
א. בקשת המדינה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 להעברת דיון בעניינו של המשיב לבית משפט שלום שאינו בירושלים.
ב. עיקרי הפרשה: המשיב הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה (ת"א 23125-01-04) בגין כליאת שווא, שלפי הטענה יסודה במחדל של המשטרה או התביעה או בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. על פי הנטען, הובא לביתו באישון בוקר (0500) צו הבאה, ועל יסודו נעצר, ותשלום הערבות לשחרור צריך היה להיעשות בסניף הדואר בנתב"ג - שרק הוא היה פתוח בשעות השחר - על-ידי שליח; זאת הגם שכנטען לא קיבל התובע הזמנה לדין ולא היה מזומן דיון לגביו לאותו יום. נטען לנזקים לשמו של המשיב בקהילתו, להכפשתו בעיני רעייתו ולפגיעה בה, ולנזק ממוני (מונית לנתב"ג לתשלום הערובה).
ג. המדינה עותרת להעביר את מקום הדיון מירושלים, לשם מראית פני הצדק; לשיטתה התביעה הנוכחית ראוי לה שתתברר שלא בבית משפט השלום בירושלים, שכן הטענות מופנות גם נגד בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.
ד. לשיטת המשיב אין בניהול המשפט בירושלים חשש לפגיעה במראית פני הצדק; הוא בוטח בבית המשפט ובשופטיו, והעברת הדיון למחוז אחר תגרום לו הוצאת כספים נוספים, הראויים להיחסך.
הכרעה
ה. לאחר העיון החלטתי להיעתר לבקשה. הגם שעיקר התביעה מופנית כלפי המשטרה, ישנה בה זוית משנית של העלאת טענות כלפי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, כאמור; וראו לעניין זה, אם כי בבעייתיות מסוג שונה, בש"א 2808/08 אברמוביץ נ' מדינת ישראל (2008).
ו. זו לשונו של סעיף 78:
"העברת ענין למקום אחר.
ענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט מחוזי או בית משפט שלום במקום אחד, רשאי נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא להורות שיהיה נידון בבית משפט של אותה דרגה במקום אחר; ובלבד שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדין אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בו".
הנשיא גרוניס, בהחלטה מיום 12.3.14 הסמיכני לדון בבקשה.
ז. לפרשנות סעיף 78 בהקשר קרוב (לא זהה) נדרש הנשיא ברק בבש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשוילי (2005, פ"ד נט(4) 229) שם נדון משפטם של נאשמים ברצח השופט ד"ר עדי אזר עליו השלום. בין היתר נאמר שם (בעמ' 238), כי אחד המקרים האפשריים להעברת מקום הדיון בדין פלילי - תוך סטיה מכללי הסמכות המקומית בדבר שיפוט במקום ביצוע העבירה או במקום מגוריו של הנאשם - הוא כזה בו מתעורר ספק "באשר לשאלה אם ראוי הוא, כי ההליך יתנהל בפני שופטים בבית המשפט המוסמך עקרונית לדון באישום על פי כללי הסמכות המקומית הרגילים. ... בחלק ממקרים אלו העברת מקום הדיון מתבקשת הלכה למעשה בשל פסלות פוטנציאלית של כלל שופטי בית המשפט מלדון בתיק הנדון...". ואולם, בכגון דא יש להניח תשתית לחשש אובייקטיבי למשוא פנים, ו"המדובר בנטל הוכחה כבד שבכבדים שלא בקלות יורם על-ידי בעל דין... אפשרות שכזו תתקיים במקרים נדירים ומיוחדים לא רק מעצם טיבם, אלא גם בשל הנחת היסוד לפיה מקצועיות השופטים, יושרם ואי תלותם מאפשרים להם לדון באופן עקרוני בכל מקרה הבא לפניהם ללא פניות וללא משוא פנים" (עמ' 239-238). ואולם, נאמר כי אין הדבר מוגבל לפסלות פוטנציאלית, אלא (עמ' 139) "תיתכנה נסיבות נוספות שבהן אין זה ראוי כי הדיון בתיק מסוים... יקוים בבית משפט זה או אחר, הגם שעקרונית מוסמך הוא לשבת בדין, והגם שאין בסיס לעילת פסלות נגד כל אחד משופטיו". באותו מקרה נתבקשה העברת התיק מבית המשפט בתל אביב בו כיהן המנוח לבית המשפט בירושלים. הוחלט על העברת הדיון, שכן (עמ' 240) "מראית פני קיומו של הליך הוגן וצודק - והאמון בבית המשפט הנגזר בכך - מצדיק העברתו", הגם שאין יסוד לפקפק במקצועיות השופטים, והגם שלא נתקיימה עילת פסלות של כל שופטי בית המשפט.
ח. בנידון דידן עסקינן בעניין אזרחי, אך הדברים אינם שונים במהותם; אכן, גם אם הנחה מוצדקת היא של אי משוא פנים כלשהו בכגון דא מצד בית המשפט במותביו, ובודאי אין עסקינן בפסילה, ענייננו במראית העין - או מראית פני הצדק. אין ענייננו במבחן פסלות שופט לפי סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, שהוא "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט", דבר שאינו מתקיים כאן כל עיקר, וזו גם עמדתו המהותית של המשיב. ואולם, מראית העין - מראית פני הצדק - היא גורם שיש להתחשב בו במציאות בישראל, גם מבחינה חברתית וציבורית; כך מקדמת דנא במשפט העברי, כך בימינו - ואולי ביתר שאת בעידן הוירטואלי. בעידננו תוך דקות ספורות, ושמא נאמר שניות ספורות, עלולות טענות, גם שאין בהן אמת, לצאת מסוף העולם ועד סופו באינטרנט ויצעק הצועק חי וקיים. אכן, בנידון דידן עסקינן ב"מראית עין קבוצתית", קרי, אף לא ב"מראית עין אישית" ובודאי לא - כאמור - בפסלות אשר מוסדרת בדין ובכללי האתיקה, אותם נזכיר להלן; אך מטבע הדברים תיתכן "השקה מושגית" בין אלה בפרהסיה הציבורית, בין בתום לב בין "בטוב לב" ובמזיד, ולהשקה זו השפעה על התוצאה בבקשה הנוכחית.
ט. נוכח האמור, וכפי שמציין ד"ר י' מרזל (דיני פסלות שופט, תשס"ו-2006, 111, וראו גם שם 47) העברת הדיון לפי סעיף 78 אפשרית בדין גם כשאין עילת פסלות של שופט אלא עסקינן במראית פני הצדק, וסעיף 78 נושא ענייננו הוא כלי לכך. יתכנו איפוא שיקולי "מראית פני הצדק" גם בהיעדר "חשש ממשי למשוא פנים" (וראו שם, 50). לשלמות התמונה אזכיר, כי כאמור "חשש ממשי למשוא פנים" הוא המבחן המרכזי לעניין פסלות שופט, ולהבחנה בינו ל"מראית פני הצדק" ראו מרזל שם, 114-105; עוד ראו כלל 15(א) לכללי אתיקה לשופטים, תשס"ז-2007, ופרשנות העמימות בהוראה זו אצל ג' קלינג, אתיקה של שופטים (תשע"ד-2014) 139-138. "מראית פני הצדק" אינו המבחן הנוהג לעניין פסלות (מרזל שם, עמ' 104-103, וראו ההצעות לשילוב במקרים מסוימים בעמ' 114-112). הדברים הובאו בשל קרבת הנושאים, עם שאיננו עוסקים בנידון דידן - כאמור - בפסילה אלא במראית העין הנוגעת לבית המשפט כולו.
י. במשפט המינהלי העברי נודע מקום חשוב למראית העין; ראו המשנה במסכת שקלים ג', ב' שעניינה מניעת חשדות כלפי כהן המטפל בקופות בית המקדש, ואשר נאסר עליו לבוא "לא בפרגוד חפות (בגד בעל מכפלת - א"ר) ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע (שיש בהם בית קיבול - א"ר) ... לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר ל"ב, כ"ב), ואומר 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם' (משלי ג', ד')"; וראו גם עע"מ 7357/03 רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים, פ"ד נט(2) 145, 174-173. כן ראו בבלי יומא ל"ח, ע"א לעניין משפחות האומנים ספקי בית המקדש, שמומחי לחם הפנים "מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים זה ניזונין", ואשר למומחי הקטורת "מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן.. שלא יאמרו, ממעשי הקטורת מתבשמין". החת"ם סופר (ר' משה סופר, המאות הי"ח-הי"ט, שו"ת חלק ו', ליקוטים סימן נ"ט) אומר: "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים מה' ומישראל, ושתי חובות אלו, נקיות מה' יתברך והנקיות מישראל עמו, הם שני רוכבים צמדים על גבנו, ויותר אפשרי לצאת ידי חוב הראשון היינו ידי שמים... מלצאת ידי הבריות", ואולי יש להסביר דבריו הנוקבים גם בשיקולי מראית העין. ראו גם דברי המשנה לעניין ישיבת הדיין, בין השאר, בדינו של אוהבו (משנה סנהדרין ג', ג'), ואמרתו של רב פפא בבלי כתובות ק"ה, ע"ב כי "לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה... לא חזי ליה חובה" (לא ידון אדם דין למי שאוהבו, שאינו רואה לו חובה). להלכה נפסק (שולחן ערוך דיינים ז', ז') כי "אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו, אף על פי שאינו שושבינו ולא רעו אשר כנפשו... אלא צריך שיהיו השני בעלי דינים שוים בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו, אין לך דיין צדיק כמוהו". והרמ"א (ר' משה איסרליש בעל ההגהות לשולחן ערוך) מוסיף "ומיהו (אבל) אם דנו דיניהם דין... ויש אומרים שכל שאינו אוהבו או שונאו ממש , מותר לדונו, ואינו אלא מידת חסידות להחמיר שלא לדונו". רוצה לומר, גם קרבה מעטה בין הדיין לנידון, לפחות ממידת חסידות, ראוי בסופו של יום להחמיר לגביה. הרב אלעד עלי בספר עבודת החושן על שולחן ערוך הלכות דיינים מביא מדברי שבות יעקב (לר' יעקב ריישר, המאה הי"ח), אשר "דן בדיין ששכן שלו בא לפניו לדין, וכתב שאם הוא מיודד עמו אסור לו לדון, אך אם אינו מיודד עמו באופן מיוחד מותר לו לדון אותו, וממידת חסידות יתרחק מכך". בנידון דידן ענייננו במראית העין הקרובה למידת החסידות.
יא. ואכן דומה במציאות שאנו חיים בה, כי ראוי להחמיר; גם אם אין היכרות של ממש, ולא כל שכן קרבה של ממש, בין כל השופטים באותו בית משפט או בבתי משפט באותו מחוז, מראית עין של חשדנים ובעלי לזות שפתיים ואינטרנט - יפה להדר בה גם מעבר להכרח, אף אם עסקינן - וכך הוא - אך ורק במראית עין, מראית פני הצדק, ולא במהות. בסיום מאמרנו "על אדם, ארץ ומשפט" (ספר מאמרים לכבוד השופט צבי א' טל (בדפוס)) כתבנו, חברי השופט ערן שילה ואנכי, "כי במקום של ספק בתחום שיש בו אפרוריות, במקום שהבריות עלולות לתמוה, ו'להרים גבה' - כל המחמיר תבוא עליו ברכה; לא כל שכן בעולם שבו האפשרויות הטכניות, האלקטרוניות והוירטואליות מרחיבות את פתחי החשד ובמבוכה, ואף בכך טעם להקפדת יתר". בענייננו אין אפרוריות לאמיתה, אך לא ארצה לפתוח פתח לחשדן.
יב. בנסיבות אלה סבורני, כי יש להעביר את הדיון בנידון דידן לבית משפט השלום שאינו במחוז ירושלים, וכדי שלא להכביר טרחה והוצאות (ראו סעיף 78(ב)) יועבר לבית משפט השלום ברמלה, הקרוב גיאוגרפית לירושלים אך מצוי במחוז המרכז. הבקשה מתקבלת לפי האמור. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח באדר ב התשע"ד (30.3.2014).