החלטה בתיק בש"א 174632/03

בפני בקשה להארכת מועד וכן בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 20/3/03, לפיו חוייב המבקש לשלם למשיבה סכום של כ-105,000 ש"ח בגין ערבותו להלוואה שנלקחה ביום 19/4/99 על ידי נורילייב לאוניד ונורילייב נינה (לשניהם ביחד יקרא להלן: "נורילייב"), לצורך רכישת דירה בסכום נומינלי של 465,000 ש"ח.

הסכם ההלוואה צורף כנספח א' לכתב התביעה.

לאחר שנורילייב לא עמדו בהחזרי ההלוואה, הגיש הבנק בקשה למימוש שעבוד ביחס לזכויותיהם בדירה.

הדירה נמכרה תמורת סכום של 92,000 דולר, ואולם נותרה יתרת חוב בגין ההלוואה, אשר נתבעה בתביעה זו.

יצויין כי כנגד נורילייב ניתן גם פסק דין נוסף בתביעה קודמת שהוגשה כנגדם על ידי המשיב, וכי נפתח בגינו תיק הוצל"פ. תביעה זו הוגשה כנגד הערבים (ובכללם המבקש), לאחר שראש ההוצל"פ אישר בהתאם להוראות חוק הערבות, התשכ"ז-1967, כי מוצו הליכי ההוצל"פ הסבירים כנגד החייבים העיקריים.

הארכת מועד:

כתב התביעה הומצא ביום 29/7/02 לבתו של המבקש. המבקש אינו מכחיש כי קיבל את התביעה. ביום 1/9/02 שלח המבקש לביהמ"ש "בקשה על התגוננות" שניסח בעצמו. במכתב זה מודה המבקש כי קיבל הודעה על כך שנתבע כערב  להלוואתם של נורילייב, אך הוא ואשתו מובטלים וחיפושים אחר עו"ד שייעץ לו בחינם כיצד לנהוג, נכשלו. לפיכך ביקש המבקש כי תינתן לו הזדמנות להתגונן.

כתב התביעה הוגש בסדר דין מקוצר, ולפיכך לא ניתן היה לראות את מכתבו של המבקש כבקשת רשות להתגונן, ואולם אין לאמר כי המבקש התעלם מכתב התביעה.

לאחר מתן פסק הדין קיבל המבקש את האזהרה בתחילת חודש אפריל 2003. הבקשות להארכת מועד ולביטול פסק דין הוגשו בסוף יולי 2003. מכאן עולה כי מדובר באיחור של כחודשיים וחצי (אם ניקח בחשבון את פגרת הפסח).

בתקופה זו לא ישב המבקש באפס מעשה. המבקש פנה ללשכה לסיוע משפטי בבקשה לקבלת סיוע, ואולם בקשתו נדחתה. גם בקשתו לקבל סיוע פרו בנו מלשכת עורכי הדין נכשל.

המבקש טוען כי היה מובטל עד ליום 12/5/03, וכי רק ממועד זה החל לעבוד ומשכורתו הינה בסכום של 4,700 ש"ח ברוטו. לאימות טענה זו הומצא מכתב ממעסיקו של המבקש.

רק משהחל המבקש להשתכר התאפשר לו לשכור עורך דין על מנת שייצגו בבקשות אלו שבפני.

בסכומו של דבר, טוען המבקש כי יש להאריך את המועד להגשת הבקשה, הן לנוכח קשיי השפה בהיותו עולה חדש (דבר שגרם לכך שלא הבין כי עליו להגיש בקשת רשות להתגונן) והן לנוכח מצוקתו הכלכלית, אשר לא איפשרה לו לשכור עורך דין, לאחר שמאמציו לקבל סיוע משפטי, נכשלו.

ב"כ המשיב מצידו טוען כי המבקש עלה לארץ בשנת 1995 ואינו נחשב ל"עולה  חדש" לאחר פרק זמן כה ארוך.

עוד טוען ב"כ המשיב כי המבקש הבין כי עליו להתגונן כנגד התביעה, ואולם המבקש לא התעניין בגורל מכתבו. גם הבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור ללא כל טעם מיוחד. המבקש "נזכר" להגיש את הבקשות דנן רק לאחר שבוצע עיקול מטלטלין בביתו ביולי 2003.

אינני סבורה כי מדובר במקרה דנן במחדל, אשר לא ניתן לכפר עליו בהוצאות.

אמנם קיים איחור מסויים, אך אין מדובר בבקשה לביטול פסק דין שהוגשה שנים לאחר מתן פסק הדין.

בנסיבות אלה - יש לתת משקל מכריע לזכות הגישה לבית המשפט, בפרט כשמדובר בתביעה בסכום ניכר, ובמבקש אשר לא ניתן לאמר כי זלזל בחובותיו כבעל דין, גם אם לא טיפל בעניניו בזריזות וביעילות מספקת.

בע"א 146/85 ציון גמליאל נ' מנורה פד"י מא (3) 746 נפסק כי: "בעניין זה נהגו בתי המשפט מאז ומעולם לבטל פסק דין שניתן בהעדר בעל דין על מנת שיתאפשר לו להשמיע דבריו, אפילו נגרמה התקלה באשמתו, עשויה בקשתו של אותו בעל דין להיענות ובלבד שיש בידו להראות סיכוי להצלחת הגנתו, ושאין במחדלו משום זלזול מכוון בבית המשפט".