הנתבעים עותרים לסילוק התביעה על הסף מפאת התיישנות או שיהוי.
בנוסף (יותר נכון, לחלופין) עותרים הנתבעים להורות על מחיקת סעיף 18 לכתב התביעה, בטענה שמדובר בסעד כספי במסווה של סעד הצהרתי.
בכתב התביעה נטען, כי כנגד הנתבע מס' 1 ניתן פסק דין במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר, בגין חובותיו כלפי התובע. התובע טען, כי על פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין, הנתבעת מס' 2, גרושתו של הנתבע מס' 1, הינה בעלת זכויות חכירה בנכס המצוי ברחוב המעגל בקריית אונו, אך חקירה שערך העלתה, כי הנתבע מס' 1 מתגורר בנכס זה.
לטענת התובע, רישום הנכס על שם הנתבעת מס' 2 היתה הברחת נכסים, והסכם רישום הזכויות אינו אלא הסכם למראית עין, הבטל מעיקרו. לטענתו, מעשי הנתבעים מגבשים את עילת התרמית, כמשמעה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
התובע עתר להצהיר כי בניגוד לרישום בלשכת רישום המקרקעין, הנתבע מס' 1 הינו בעל מחצית הזכויות בנכס, ולהורות ללשכת רשם המקרקעין לרשום את הנתבע כבעלים של מחצית הזכויות בנכס. בנוסף, עתר התובע להצהיר כי הוא רשאי להיפרע לכדי מחצית הנכס או שוויו בגין חובו של הנתבע מס' 1 כלפיו, ולצוות על עיקול הדירה.
הנתבעים טוענים בבקשה, כי ביום 16/2/81 נערך הסכם גירושין בין הנתבעים, בו נקבע כי מחצית הזכויות בנכס מסויים, המצוי ברחוב צה"ל בקיראון, יירשמו על שם הנתבעת מס' 2, ומחציתן יירשמו על שם שלושת ילדיהם של הנתבעים. בבקשה נטען, כי בסופו של דבר, העברת מחצית מהזכויות בנכס על שם שלושת ילדי הנתבעים לא התבצעה בפועל, אם כי היה ברור כי שלושת הילדים הינם בעלי מחצית מהזכויות.
בנוסף, טוענים הנתבעים, כי ביום 1/7/96 ניתן פסק דין הצהרתי בהסכמת הצדדים, שלפיו הנתבעת מס' 2 היא בעלת כל המטלטלין בנכס נשוא התביעה הנוכחית (נספח י' לבקשה).
הנתבעים מנסים להיבנות מפסקי דין אלה וככל שהצלחתי לרדת לסוף דעתם, הם סבורים כי יש בהם בכדי להעיד על מצב הזכויות בנכס נשוא התביעה, כבר במועד המצוי מהעבר השני של תקופת ההתיישנות. אלא שניתן להיווכח, כי הסכם הגירושין נסב על נכס אחר לחלוטין, בעוד שהנכס נשוא התביעה הנוכחית נרכש רק ביום 15/11/94, למעלה מ-13 שנים לאחר מכן (סעיף 7(ג) לבקשה), ולכן הוא אינו בעל נפקות כלשהי לענייננו. בנוסף, איני סבור כי פסק דין הצהרתי בדבר הבעלות במטלטלין עשוי להעיד באופן כלשהו על מצב הזכויות במקרקעין.
בתגובתו לבקשה, טען התובע כי מאחר שאחת מעילות התביעה היא תרמית, הרי שלאור סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מירוץ ההתיישנות מתחיל עם גילויה.
התובע צירף לתגובה תצהיר מטעם מר רונן מנשה, חוקר פרטי, שהצהיר כי בחודש אוקטובר בשנת 2006 או בסמוך לכך, הוא התבקש על ידי ב"כ התובע, לחקור האם הנתבעים גרים יחדיו וכן לבדוק את מצב הזכויות בנכס שברחוב המעגל בקריית אונו. מר מנשה טען כי בהתאם לדרישה זו, הוא ערך ביום 30/11/06 דו"ח עדכני בו נאמר, בין היתר, כי הנתבעים חיים יחד בנכס.
רמת הידיעה לגבי קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הינה ידיעה ממשית וסובייקטיבית, הניתנת להוכחה ראייתית (ע"א 9800/01
שאוליאן נ' אפרמיאן, תק-על 2003(1) 2184; בש"א (תל אביב יפו) 19939/04
גולד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(3) 3641).
מתצהיר החוקר עולה, כי רק בשנת 2006 היתה לתובע ידיעה ממשית לגבי מגוריהם המשותפים של הנתבעים, וסביר להניח, כי מכאן חשדו בדבר הברחת הנכסים בדרך של רישום הזכויות על שם הנתבעת מס' 2 בלבד.
לפיכך, לא ניתן לשלול מראש את תחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות בענייננו.
בנוסף, לאור אופיין של הטענות המופנות כלפי הנתבעים, אין הצדקה להורות על דחיית התביעה על הסף מפאת שיהוי, שכן מדובר במהלך הננקט במקרים חריגים (ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433). לאור זאת, נדחית הבקשה לסילוק על הסף.
כאמור, הנתבעים טוענים נוספות, כי הסעד המופיע בסעיף 18 לכתב התביעה הינו סעד כספי במסווה של סעד הצהרתי, ועותרים למחיקתו.
בסעיף 18 לכתב התביעה נטען, כי כפועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת גם חזקה בדבר שותפות מקבילה בחובות, ולכן הנתבעת מס' 2 חבה בחובות הנתבע מס' 1 והתובע זכאי להיפרע מנכסיהם המשותפים.
ניתן להיווכח, כי זוהי טענה משפטית ולא סעד הצהרתי או אופרטיבי. הסעד שכביכול נובע מטענה זו, מופיע בסעיף 21(ג) לכתב התביעה, ובו עתר התובע להצהיר ולקבוע כי הוא רשאי להיפרע לכדי מחצית הנכס או שוויו בגין חובו של הנתבע מס' 1 כלפיו. אין כל פסול בניסוח התביעה והסעדים באופן זה.
הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום ט"ו בטבת, תשס"ח (24 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.