החלטה בתיק בש"א 10395/07

1. מונחת לפני בקשה לחייב את המשיבים, הם התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ההליך.

2. המשיבה 2 (להלן: " החברה"), הינה חברת חוץ בערבון מוגבל המאוגדת באיי הבתולה הבריטיים. המשיב 1 (להלן: " המשיב"), הוא בעלים של החברה, אזרח ישראל השוהה דרך קבע בחו"ל, ומרבית עסקיו הם באנגולה.

3. לעמדת המשיבים, הוסכם בינם לבין המבקשת 1 להלן: " המבקשת"), הנמצאת בבעלות ובשליטה של המבקש 1, כי המשיב 1 ימונה כסוכן בלעדי לשוווק ציוד צבאי לאנגולה בשווי עסקאות של מיליוני דולרים כאשר עמלת המבקשים תעמוד על 30% מהמכירות. המשיבים פעלו לתווך עסקאות כאמור אך לדידם עמלתם לא שולמה להם. לפיכך הוגשה התביעה נשוא ההחלטה לפני ובה נטען כי על המבקשים לשלם למבקשים את המגיע להם מכוח עילה חוזית כמו גם מכוח עשיית עושר ולא במשפט ועוד. ההמבקשים כופרים בטענת המשיבים ואף סבורים כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף.

4. לענין הבקשה שלפני נטען כי בהינתן החברה תאגיד שאינו בישראל וכי המשיב אינו שוהה בארץ ונוכח קשיים בתשלום הוצאות לתקון כתב התביעה וכן ראיות בדבר קשיים בהם נתונה החברה, יש לחייב את המשיבים בערובה להוצאות.

5. המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן אינה נתמכת בתצהיר. לגופו נטען כי תשלום ההוצאות שהושת על המשיבים בקשר עם תקון כתב התביעה התעכב מחמת נסיבות אוביקטיביות ובסופו של דבר אלה שולמו. מוסיפים המשיבים וטוענים כי המשיב הינו תושב ואזרח ישראל ובה מתגוררת משפחתו הקרובה, ואין בעובדה כי שוהה זמן ממושך בשנה בחו"ל לרגל עסקיו כדי לאיין את היותו אזרח ותושב ישראל שהיא מרכז חייו. באשר לחברה נטען כי אין לה נושים, אינה חייבת כספים, המחסור במזומנים בקופתה נובע מהתחמקות המבקשת לשלם לה את המגיע לה על פי המוסכם.

ההלכה

6.     סעיף 353א לחוק החברות תשנ"ט-1999, אשר הוסף במסגרת תיקון מספר 3 לחוק, השיב על כנו את סמכות בית המשפט לחייב חברה בערובה להוצאות לפי סעיף 232 לפקודת החברות, אשר בוטלה עם חקיקת החוק במתכונת המקורית.

לשון הסעיף מורה:

" הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

עצם התיקון מלמד כי המחוקק מצא לנכון להסמיך את בית המשפט לחייב חברה תובעת בערובה להוצאות, מתוך ראייה כי קיימים מצבים בהם יתקשה נתבע לגבות הוצאות מגוף שלא יהיה מסוגל לשלמן שעה שתביעתו תידחה.

7.    הפסיקה פרשה את התיקון לחוק כמעמיד נטל על החברה התובעת להוכיח את מסוגלתה

       לשלם הוצאות משפט באם התביעה תדחה. בהקשר זה  ראה בש"א (חי') 6191/04 זגלוגא

       מורסקא פולסקא ואחר' נ' החברה לנאמנות של בנק אגוד לישראל בע"מ ואחר', על ידי כב' הנשיאה גילאור, בסעיף 12 להחלטה:

" הוראת סעיף 353א לחוק החברות קובע כנקודת מוצא שיקול דעת רחב להורות לחברה לתת ערובה, אלא אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.  בכך הבהיר המחוקק כי הנטל להוכיח את יכולתה של החברה לשלם את הוצאות הנתבע מוטל על כתפי החברה עצמה, ככל הנראה מן הטעם שהמידע הרלבנטי למצבה הכלכלי של החברה מצוי בראש ובראשונה בידיה".

עוד אפנה להחלטת כב' השופטת דותן, בר"ע 1885/06, גרנדפוס ואחר' נ' טורבו חברה להנדסה ושווק בע"מ ואחר' , לפיה:

" עינינו הרואות כי גם על פי הוראת סעיף 353א נטל הראיה על החברה התובעת להוכיח כי ביכולתה לשלם ההוצאות אם תוטלנה וכי עצם היות אחריות בעלי המניות מוגבלת מהווה נימוק להטלת ערובה להוצאות."

בצד זאת, אין להתעלם מההלכה הפסוקה הקובעת את זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד, ועל מנת לא לשים מכשול בפני תובע עני המבקש לממש את זכותו החוקתית לגישה לערכאות. (ראה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות  (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מד (1) 547 ; ע"א 6477/97 רלה וינשטיין נ' עו"ד ליברמן (לא פורסם). בהמשך לאמור קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2808/00 שופר סל נ' ניב , פ"ד נד (2) 845 כדלקמן:

" יתר על כן, בהטלת ערובת הוצאות יש כדי לפגוע בזכות הקנין של התובע המוכרת כזכות יסוד מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם מבחינה זו, ומשמדובר בזכות חוקתית, הטלתה של ערובה העשויה לכרוך עמה פגיעה כזו, מן הדין שתיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד"

מן הכלל אל הפרט:

8. דין הטענה המקדמית של המשיבים לפיה יש לדחות את הבקשה מחמת העדר תצהיר התומך בה, להדחות. המבקשת לא הייתה חייבת בנסיבות המקרה לצרף תצהיר לבקשה כתנאי לקבלתה אם כי מן הראוי שתצהיר היה מצורף. המידע באשר ליכולת הכלכלית של המשיבים מצוי בידיעתם של אלה ועליהם להביא לפני בית המשפט את הראיות הרלוונטיות לכך כקבוע בהלכה דלעיל.