בר"ע
בית המשפט המחוזי באר שבע
|
696-04
29/05/2005
|
בפני השופט:
ניל הנדל
|
| - נגד - |
התובע:
מרקו אפרתי
עו"ד יורם ברוזה
|
הנתבע:
אריה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ
עו"ד עזרא בריק
|
| החלטה |
1. המבקש עותר להרשות לו לערער על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע לפיה מונה מומחה בתחום הראומטולוגיה לבדוק אותו. החלטה זו ניתנה עקב בקשת המשיבה - חברה לביטוח בע"מ, לאפשר לה להביא ראיות לסתור קביעה על-פי-דין מטעם המל"ל, במסגרת סעיף 6ב לחוק הפלת"ד.
2. החלטת בית משפט קמא מדודה. הובא הכלל שמתן היתר להביא ראיות לסתור, בהקשר המשפטי הנ"ל, הינו חריג (ראה, למשל: רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול - חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230). עוד הדגיש בית משפט קמא שלו טענת המשיבה נשענה על נימוק לפיו לא עמד כל החומר הרפואי בפני הוועדה - כי אז הבקשה היתה נדחית. הטעם שבית משפט נעתר לבקשה להביא ראיות לסתור, הינו כי הוועדה לא עמדה על הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות שנקבעה. צויין שהמחלוקת אינה בשיעור הנכות אלא בסוגיית הקשר הסיבתי.
המבקש מסתייג מהנימוק האמור של בית משפט קמא בטענה כי
"הכלל הינו שקביעת הוועדה מחייבת גם לגבי הקשר הסיבתי". לצורך ההכרעה בבקשה זו אינני חולק על כך (לשם הדיוק, ובמובן הרחב, ראה ספרו של כב' השופט ריבלין תאונת הדרכים מהדורה חדשה מעודכנת, עמ' 491, פסקה ראשונה), אלא שנסיבות המקרה מצביעות על כך שלא ניתן להיאחז בכלל האמור. יש לזכור שהמבחן בדבר המקרים בהם ניתן להתיר הבאת ראיות לסתור הוא מקרה בו בית משפט
"שוכנע שמן הצדק להתיר זאת". הצדק אינו רעיון מופשט בהקשר זה, אלא תלוי נסיבות. לשון אחרת, יש וחסר במקרה אחד יביא להיתר להבאת ראיות, ואילו במקרה אחר אותו חסר לא יצדיק מתן היתר.
3. למטרות בקשה זו די לציין כי עוד לפני מעורבותו של המבקש בתאונה נשוא התובענה הוא סבל ממחלת הבכטרב. מחלה זו הינה מחלה קשה הפוגעת באזורים בגוף בהם נפגע המבקש בתאונה. מכאן, החסר בהחלטת הוועדה מעורר אי-בהירות שיורדת לשורשו של עניין התובענה. הפסיקה הכירה בכך שהעדר התיחסות לנושא הקשר הסיבתי עשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור. ברע"א 3289/96 כלל נ' אנקווה (פ"ד נ(1) 556) פסק בית המשפט העליון שניתן להביא ראיות לסתור, וכתב:
"אך מהראיות שבאו בפני בית המשפט ניתן להסיק שקביעת הקשר הסיבתי לא נעשתה על ידי הוועדה הרפואית עצמה. עיון במסקנותיה מלמד, שאין כל התייחסות לשאלה זו" (עמ' 561-562). כך נקבע, חרף ההערה של בית המשפט באותו עניין:
"אכן, המדובר במקרה גבול מבחינה רפואית". קו ההתמודדות של המבקש עם הפסיקה האמורה ועם פסק דין קורנהיל (רע"פ 5608/90 פ"ד מו(2) 107), שתומך גם הוא במסקנת בית משפט, הינו להצביע על השוני בין מקרים אלו לתיק דנא. ברם, כוחו התקדימי של פסק דין של בית המשפט העליון אינו מותנה בקיומה של תשתית עובדתית זהה. המבחן הוא העיקרון הטמון בפסק הדין. בראייה זו פסקי הדין האמורים אכן מחזקים את מסקנת בית משפט קמא. המבחן הוא עשיית צדק, או מניעת עיוות דין. לא מדובר ברשימה סגורה.
משכך, נחה דעתי שמסקנת בית משפט קמא - לפיה מדובר במקרה חריג המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור, ראויה היא. יפה קביעת בית משפט קמא:
"כשם שמקובל בתביעות מסוג זו שכאן שלא לחסום דרכו של נפגע בתאונות דרכים, וליתן לו יומו בביהמ"ש, שהרי מינוי מומחה זו דרכו היחידה להוכיח טענותיו, כך מוטלת החובה שלא למנוע מהנתבעת יכולתו היחידה להתגונן מפני הקביעה העלומה של ועדות המל"ל, ממנה לא עולה, כדי הצורך, הקשר הנדרש בין התאונה לנכות". אף אם הכף נוטה בדרך כלל כנגד מתן היתר להבאת ראיות לסתור, יש הצדקה ואף חובה לסטות מן הכלל במקרה המתאים משיקולי צדק, בכדי לשמור על האיזון העדין בין תובע ונתבע על פי המבנה המיוחד של חוק הפלת"ד. להשלמת התמונה, יודגש שבית משפט קמא לא הכיל את מסקנתו על התחום הכירורגי משום שבתחום זה המומחה התייחס לשאלת הקשר הסיבתי.
4. הבקשה נדחית.
בנסיבות העניין, ובהעדר דיון בפני, אמנע מעשיית צו להוצאות.
ניתנה היום כ' באייר, תשס"ה (29 במאי 2005) במעמד הצדדים.
קלדנית: נגה