1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון) מיום 26.7.07 בת.א. 15014/06, בגדרו מתבררת תביעת המשיב נגד המבקש על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן -
החוק). בהחלטתו אימץ בית המשפט את עמדת המשיב, והורה על היפוך סדר הבאת הראיות, כך שהמבקש יפתח בהבאת ראיות ההגנה ולאחריו יביא המשיב את ראיות התביעה.
2. בית משפט השלום ביסס את החלטתו על הכלל שלפיו נטל הבאת הראיות בשלב של קביעת החבות במשפט לשון הרע עובר אל נתבע המודה בביצוע הפרסום הנטען ובהיות הפרסום לשון הרע, אך טוען כי עומדות לזכותו הגנות על פי החוק. בית המשפט ראה מקום להחיל כלל זה על המבקש, שהודה בכתב ההגנה במשלוח המכתב מיום 1.7.05 עליו מבוססת התביעה, אך טען כי עומדות לזכותו הגנה של פרסום מותר לפי סעיף 13 לחוק והגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. המבקש טוען כי לא היה מקום להחיל כלל זה עליו בשל ארבעה טעמים:
ראשית, בסעיף 4 לכתב התביעה טען המשיב בין היתר כי בבדיקה ראשונית של מחלקת הביקורת של הסוכנות היהודית לארץ ישראל נקבע כי אין כל ממש במעשים שהמבקש ייחס לו במכתב מיום 1.7.05. בפועל המשיב לא צירף לכתב התביעה את ממצאיה של אותה ביקורת. לדעת המבקש, כל עוד ממצאים אלה לא יצורפו לא תוכל לעמוד למשיב טענה של פרסום לשון הרע נגדו.
שנית, סעיפים 2 ו-7 לכתב התביעה קושרים את משלוח מכתבו של המבקש אל אירועים נוספים, במטרה לצייר נזק מוגדל שנגרם למשיב כתוצאה מהמכתב. המבקש הכחיש בכתב ההגנה את אותם אירועים נטענים, ומשכך חובת הוכחתם מוטלת על המשיב.
שלישית, המבקש הכחיש בכתב ההגנה כי משלוח המכתב מהווה פרסום לשון הרע על המשיב, וממילא על המשיב להוכיח גם רכיב זה של התביעה.
רביעית, תביעה לפיצויים בגין פרסום לשון הרע הנה לעולם תביעה לסכום לא קצוב, כך שהנזק שנוי בה תמיד במחלוקת. בית משפט קמא לא פיצל את הדיון לשאלת החבות ולשאלת הנזק, אלא הורה באופן גורף על הגשת תצהירי עדות ראשית. המשמעות של היפוך סדר הבאת הראיות הנה אפוא העברת נטל ההוכחה אל המבקש גם בשאלת הנזק, בו איננו מודה.
3. לאחר ששקלתי ארבעה טעמים אלה, מצאתי כי על פניהם אין בהם להצדיק מתן רשות ערעור, ולפיכך אין צורך לבקש עליהם תשובה.
4. אתחיל דווקא בטעם הרביעי. מאחר שהמשיב לא הסתפק בפיצוי הסטטוטורי אלא תבע פיצוי גדול יותר בשל נזקו הממשי, אין לשלול את הצורך בפיצול הדיון לשאלת החבות ולשאלת הנזק. כבר נפסק כי "
הדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות ורק בשלב שני, אם נקבעת חבות, נידונה שאלת גובה הפיצויים" (רע"א 3576/94
השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פ"ד מח(4) 388, 392; בעקבות ע"א 34/71
פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, 531-532). יחד עם זאת, החלטה בסוגית הפיצול טרם ניתנה על ידי בית משפט קמא, ככל הנראה מפני שאיש מבעלי הדין לא ראה צורך לעורר אותה בפניו. אין תימה אפוא כי גם בקשת רשות הערעור אינה מבקשת מערכאת הערעור להורות על פיצול הדיון אלא רק לבטל את היפוך סדר הבאת הראיות. ודוק: הצורך בפיצול הדיון היה קיים גם אילו היה המבקש זוכה בערעור על ההחלטה בדבר היפוך סדר הבאת הראיות, שהרי עדיין הוכחת טענות המבקש כי מדובר בפרסום מוגן רובצת עליו, ולצרכה לא היה מנוס מפיצול הדיון בשאלת החבות לשני חלקים: חלק ראשון (בו התובע פותח בהבאת ראיותיו) - הטענות המקימות את עילת התביעה (הפרסום, אחריות הנתבע לפרסום והיות הפרסום לשון הרע); חלק שני (בו הנתבע פותח בהבאת ראיותיו) - קיומן של הגנות לפי החוק (א. שנהר,
דיני לשון הרע (תשנ"ז) הערת-שוליים 19 בעמ' 465). אם חפץ המבקש שלא לפתוח בהבאת הראיות בשאלת הנזק, עליו לפנות אל בית משפט השלום ולבקשו להחליט על פיצול הדיון לשאלת החבות ולשאלת הנזק. לא ניתן לעקוף את הצורך במתן החלטה בענין זה באמצעות תקיפת ההחלטה על היפוך סדר הבאת הראיות.
5. הטעמים הראשון והשני של בקשת רשות הערעור - קרי: אי-הצגת ממצאי מחלקת הביקורת של הסוכנות על ידי המשיב, והכחשת הנטען בכתב התביעה לגבי אירועים המעצימים את נזקו של המשיב - לא נכללו בהודעת המבקש לבית משפט קמא בה נימק את התנגדותו להיפוך סדר הבאת הראיות. לא ניתן לתקוף החלטה הדוחה התנגדות באמצעות נימוק התנגדות שלא נכלל בהתנגדות. גם אלמלא כן, לא היה בשתי טענות אלה להצדיק מתן רשות ערעור. המבקש לא דק פורתא באומרו כי לצורך קיומה של "הודאה והדחה" נדרשת הודאה של הנתבע בכל העובדות המפורטות בכתב התביעה (סעיף 13 לבקשת רשות הערעור). נכון יותר לומר כי נדרשת הודאה של הנתבע "
בכל הטענות המקימות את עילת התביעה" (שנהר, שם). כידוע, המבחן הוא: "
נניח, כי איש משני בעלי הדין לא יביא כל ראיה, מי יזכה?" (י. זוסמן,
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 483). על מנת שהתובע יזכה על יסוד האמור בכתבי הטענות חרף העדר ראיה כלשהי מטעם מי מהצדדים, אין צורך בכך שהנתבע יודה בכתב ההגנה בכל הנטען בכתב התביעה. די בכך שכתב ההגנה מכיל הודאה בכל העובדות הנחוצות לביסוס עילת התביעה. לפיכך, מצב של "הודאה והדחה" מתקיים כל אימת ש"
נתבע מתגונן בטענה המכילה הודאה בכל עובדות העילה" (זוסמן, בספרו הנ"ל, עמ' 320-321; ע"א 1061/04
עיריית באר-שבע נ' י.י.ר.א. חברה לשירותים בע"מ). "
טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת 'הודאה והדחה', המעבירה את נטל הראיה על הנתבע" (ע"א 777/80
שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146; בדומה: ע"א 121/70
גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 648, 654). לעומת זאת, "הודאה והדחה" קיימת "
כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה" (רע"א 3592/01
עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 195).
על מנת לבסס את חבות המבקש בעילה אזרחית של פרסום לשון הרע, נדרש המשיב להוכיח שלושה יסודות בלבד: עצם הפרסום, אחריות המבקש לפרסום, והיות הפרסום לשון הרע כמובנו בסעיף 1 לחוק. ממצאי מחלקת הביקורת של הסוכנות, הנזכרים בסעיף 4 לכתב התביעה, כמו גם האירועים הנוספים המתוארים בסעיף 7 לכתב התביעה, אינם חיוניים להקמת עילת התביעה נגד המבקש. ממילא הכחשת סעיפים אלה בכתב ההגנה אינה שוללת את היות הגנת המבקש - לענין החבות - מסוג של "הודאה והדחה" (בסעיף 13 לכתב ההגנה הודה המבקש באמור בסעיף 2 לכתב התביעה, ולכן טענתו בסעיפים 15-17 לבקשת רשות הערעור כי הכחיש את הנטען בסעיף 2 לכתב התביעה אינה מובנת).
6. נותר הטעם השלישי בגינו מתבקשת רשות הערעור, המתייחס לרכיב החיוני השלישי להקמת עילת התביעה: היות הפרסום - שאין חולק כי בוצע על ידי המבקש - בגדר לשון הרע. המבקש טוען כי בכתב ההגנה הוא הכחיש את האמור בסעיפים 4, 5, 6 ו-8 לכתב התביעה, ובכך הכחיש במפורש את הטענה בכתב התביעה לפיה הפרסום מהווה לשון הרע כמובנו בחוק. לאמיתו של דבר, טענה זו מופיעה רק בסעיפים 6, 8(ג) ו-8(ד) לכתב התביעה, ואילו יתר סעיפי כתב התביעה אליהם מפנה המבקש בהקשר זה עניינם בחוסר אמיתות הפרסום, בכוונת המבקש בפרסום, בנזקיו של המשיב כתוצאה מהפרסום, וכיוצא באלו עניינים שאינם נוגעים לשאלת עצם היות הפרסום לשון הרע. לגבי שאלה אחרונה זו ניתנה בכתב ההגנה (סעיפים 26 ו-33) הכחשה גורפת ובלתי-מנומקת. לעומת זאת, בהודעת המבקש לבית משפט קמא בענין היפוך סדר הבאת הראיות, הוסברה (בסעיף 4(ג)) הכחשתו האמורה: "
הנתבע יטען כי מדובר במקרה שבו מטען רגשי אישי, גרם לתובע לייחס משמעות מיוחדת לפרסום שעשה הנתבע, ולפרש אותו כלשון הרע. קיומה של עילת לשון הרע במקרה דנן מוטלת בספק, ולמעשה אינה קיימת נוכח קריאת הדברים כפשוטם". הווה אומר: כוונת הכחשת המבקש הנה לאופן בו יש לקרוא את מכתבו מיום 1.7.05 כפשוטו. אותה קריאה איננה הקריאה הסובייקטיבית של מי מהצדדים, שהרי הכלל הוא כי בחינת התקיימות היסוד של לשון הרע בפרסום מתבצעת בהתאם למבחן אובייקטיבי, הגלום באופן בו האדם הסביר תופס את הפרסום (ע"א 723/74
הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293). "
המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86
תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337). פועל יוצא מכך הוא שבדרך כלל הראיה היחידה בשאלת סיווג הפרסום כלשון הרע הנה תוכן הפרסום עצמו בלא ראיות חיצוניות. "
אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית המשפט הוא שישקול את הדבר" (ע"א 723/74, לעיל, עמ' 301). חריג לכלל זה ייתכן רק "
כאשר מועלית הטענה שלפרסום יש משמעות שאינה משתמעת מהפרסום עצמו, אלא מנסיבות חיצוניות" (שנהר, בספרו הנ"ל, עמ' 120 והאסמכתאות המובאות שם). חריג זה אינו מתקיים לכל הדעות במקרה שלפנינו: המבקש הלוא טען כי "
קריאת הדברים כפשוטם" מספיקה ללמד שאין בפרסום משום לשון הרע. באותו אופן - אך בכיוון ההפוך - טען המשיב (בתגובתו להודעת המבקש בענין היפוך סדר הבאת הראיות, סעיפים 3-4 ו-8) כי בהיות הפרסום מכתב תלונה המופנה למעסיק של המשיב, ולא סתם תלונה אלא תלונה על מעשים הכוללים בתוכם תרמית וגניבה, הרי "
מכח ההגדרה" יש בתוכן הפרסום משום לשון הרע. כלומר: גם המשיב מסכים כי משמעותו האמיתית של הפרסום, לענין בחינת היותו לשון הרע, משתמעת מהפרסום עצמו. נמצא כי לצורכה של בחינה זו - להבדיל מבחינת הכוונה שבפרסום או מידת הנזק שהפרסום גרם, שאלות שאינן נוגעות לעצם החבות - גם התביעה אינה נדרשת להבאת ראיות חיצוניות מעבר לפרסום הכתוב, שעצם קיומו ואחריות המבקש לביצועו אינן שנויות במחלוקת. במצב דברים זה, ומאחר שלגבי ההגנות להן טוען המבקש אין מנוס מהיפוך סדר הבאת הראיות (ראו לעיל פסקה 4), רשאי היה בית משפט השלום להימנע מפיצול מיותר של שלב בירור החבות לשני חלקים - פיצול שבנסיבות המתוארות לא היה גורם אלא להכבדה ולסרבול שלא לצורך - ותחת זאת להורות כי שלב החבות כולו יתברר בהיפוך האמור.
7. מטעמים אלה נדחית הבקשה. מאחר שלא התבקשה עליה תשובה, לא ייעשה בה צו להוצאות, והעירבון יושב למבקש.
ניתנה היום י' בכסלו תשס"ח (20 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.