1. בית משפט השלום דחה בקשה של המבקש לביטול פסק דין שניתן נגדו לטובת המשיב בהעדר הגנה ביום 12.7.00. פסק הדין ניתן על יסוד כתב תביעה מתוקן שהמשיב הגיש ביום 1.2.00. תביעת המשיב הייתה לתשלום שכר טרחת עורך דין בגין פעולות אותן ביצע עבור המבקש בנוגע לנכס מקרקעין במזרח ירושלים שהמבקש הנו הבעלים של כשליש ממנו. על יסוד העדויות ויתר הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לידיעה של המבקש אודות טיבם המדויק של ההליכים שנקט נגדו המשיב, לרבות מתן פסק הדין. עוד נקבע כי ניתן להניח כי כתב התביעה נמסר למבקש, וכי מכל מקום הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור של לפחות עשרה ימים גם אם מנין התקופה היה מתחיל ביום בו הומצאה למבקש הודעה על הליכי ההוצאה לפועל. בית המשפט עמד גם על דרך ההתנהלות הכללית של המבקש, שנועדה אך ורק "למשוך זמן" ולהתיש את המשיב. מטעמים אלה הוחלט לדחות את בקשתו לביטול פסק הדין.
2. בבקשת רשות הערעור על החלטה זו טוען המבקש כי המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא אינן עולות בקנה אחד עם קביעתו שלא לסמוך על אישור המסירה מיום 1.5.00 המתיימר להצביע על המצאת כתב התביעה המתוקן לאשתו של המבקש שסירבה לחתום על האישור. אותה קביעה נסמכת על פגמים שנפלו בהוכחת ביצוע המסירה. משכך, טוען המבקש, חייב היה בית המשפט לבטל את פסק הדין בשל חובת הצדק, והוא לא היה רשאי לראות באישור המסירה הפגום ראיה לידיעה של המבקש על הגשת התביעה נגדו, מה גם שבהעדר המצאה כחוק, ידיעה על הגשת תביעה אינה מספקת למתן פסק דין בהעדר הגנה. לחלופין טוען המבקש כי היה על בית המשפט לבטל את פסק הדין מכוח שיקול דעתו, לנוכח סיכויי ההגנה הטובים שלו אותם פרס בפני בית המשפט. לענין המשא-והמתן שהתנהל בינו לבין המשיב, מוסיף המבקש וטוען כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי משא-ומתן זה נמשך תקופה ארוכה בה הוא ידע על קיום פסק הדין. לטענת המבקש, המשא-והמתן לא התנהל קודם לפגישה בין בא-כוחו הנוכחי לבין המשיב ביום 3.6.05, עשרה ימים לפני הגשת הבקשה לביטול פסק הדין, וסמוך לאחר שהתקבלה אצלו ההודעה על הליכי ההוצאה לפועל. פגישות קודמות לא התקיימו, בוודאי לא משנת 2000 כפי שנקבע בהחלטה, וגם אם התקיימו - המשיב לא העלה בהן את דבר הגשת התביעה או מתן פסק הדין. כפועל יוצא, לא היה מקום לקביעת בית המשפט בדבר ניסיונותיו של המבקש לגרום לסחבת ולהתשת המשיב, שכן מיד עם קבלת ההודעה מההוצאה לפועל פנה המבקש אל עורך דינו הנוכחי על מנת שיטפל בענין. המבקש חולק גם על קביעת בית המשפט לפיה ביום 3.5.05 נמסרה לו הודעה אודות הליכי ההוצאה לפועל, המהווה "ידיעה" על פסק הדין לצורך מנין 30 הימים להגשת בקשת הביטול. לטענת המבקש, לא הוגש מסמך כלשהו המצביע על כך שפסק הדין הומצא לו על ידי לשכת ההוצאה לפועל, ובכל מקרה התאריך 3.5.05 שגוי, שכן המשיב עצמו טען כי המבקש קיבל מסמך מההוצאה לפועל ביום 5.6.05, פחות מ-30 יום קודם להגשת בקשת הביטול. בכל מקרה, גם אם הבקשה הוגשה למעלה מ-30 יום מהיום בו המבקש קיבל את המכתב מההוצאה לפועל, אין מקום להחמיר עמו ולקבוע כי אחר את המועד, אלא זכאי הוא לפחות לכך שהמועד להגשת בקשת הביטול יוארך.
3. שקלתי טענות אלה ולא מצאתי כי יש בהן להצדיק מתן רשות ערעור. בית משפט השלום בירר את הבקשה על פני מספר ישיבות ושמע חקירות שתי-וערב מפורטות של בעלי הדין. מסקנותיו סובבות על המישור העובדתי ומבוססות על התרשמותו הישירה מהעדויות שבאו בפניו. אלה, בצירוף המסמכים שהוגשו, הובילו את בית המשפט למסקנה כי המבקש ידע על הגשת התביעה ועל מתן פסק הדין מספר שנים לפני שהגיש את בקשתו לביטול פסק הדין, במהלכן נפגש עם המשיב מספר פעמים על מנת להפחית את חובו כלפיו ועל מנת שמשיכת הזמן תביא להתשת המשיב. ממצאים אלה מתבססים על התרשמות הערכאה המבררת מ"
גרסתו הסדורה של המשיב" לעומת "
תשובותיו המתחמקות" של המבקש (פסקה 6 להחלטה). בידוע הוא שערכאת הערעור איננה מתערבת בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה אשר שמעה את העדים, אלא "
רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (ע"א 3601/96
בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594). הטענות המועלות בבקשת רשות הערעור אינן מצליחות לשכנע כי יש לסווג את ממצאיו העובדתיים הנזכרים של בית משפט השלום לאותם מצבים קיצוניים ויוצאי דופן. ממצאים אלה אינם עומדים בסתירה למסמכים שהוגשו, והם מתיישבים עם העובדה, עליה אין מחלוקת, בדבר מסירת כתב התביעה לבא-הכוח שהמבקש מינה לעצמו במקום המשיב. אמנם אותו בא-כוח (עו"ד אזחימאן) הגיב על המסירה במכתב מיום 21.2.00 לפיו איננו מוסמך לקבל כתבי בי-דין עבור המבקש. אך לצד תגובה זו ניהל אותו בא-כוח באותה תקופה, בידיעת המבקש (שהודה בכך בבית המשפט), משא-ומתן עם המשיב בעניין שכר הטרחה. בשים לב לכך ולהתרשמות הבלתי-אמצעית של בית משפט השלום ממכלול הראיות שנשמעו בפניו, אין לומר כי החלטתו להעדיף את גרסת המשיב על פני גרסת המבקש מופרכת על פניה או שנגועה בפגם היורד לשורשה.
4. ידיעת המבקש במשך תקופה ממושכת לפני הגשת בקשתו על מתן פסק דין בתביעה בהעדר הגנה, מספיקה לשם דחיית הבקשה לביטול פסק הדין. זאת אף בלא להיזקק לקביעת בית משפט קמא בדבר מסירת ההודעה למבקש מלשכת ההוצאה לפועל ביום 3.5.05, ואף אם בשעתו, סמוך לאחר מתן פסק הדין, עמדה למבקש הזכות לדרוש את ביטול פסק הדין. "
שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף... תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד" (רע"א 83/01
וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730, 732). לפיכך גם הזכות לדרוש ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה איננה עומדת לעד אלא מוגבלת בזמן כאמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "
תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה". אף שהתקנה עושה שימוש במונח "
שהומצאה", ההלכה הרווחת כיום היא שידיעה ברורה על מתן פסק דין בהעדר הגנה מספיקה לשם תחילת מרוץ הימים להגשת בקשה לביטולו לפי תקנה 201 (בר"ם 1299/02
תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769, 773; רע"א 7724/04
גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ; השוו: רע"א 1113/97
אסמאעיל נ' סלימאן, והאסמכתאות המובאות שם). הלכה זו מבטאת איזון נכון בין האינטרסים השונים, ואינה סותרת את זכות הגישה לערכאות:
"
מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ותכליתו, ועם התפיסה המושרשת לפיה חובת תום הלב החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן חלה גם על כללי
סדר הדין באשר הם. היא מתיישבת עם צרכיה של מערכת השיפוט בקיום מסגרת מועדים סבירה לניהול הליכים וסיומם; היא עונה לזכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין כי מירוץ התקופות לנקיטת הליך משפטי יחלו רק מנקודת הזמן שבה כתב בי-הדין הרלבנטי לענין הובא לידיעתם. היא תואמת ואינה סותרת את זכות הגישה לערכאות הנתונה לאזרח. העדפת כלל ההמצאה על כלל הידיעה בנסיבות אלה עלולה לפגוע בבעל הדין שכנגד פגיעה שאינה ראויה. הוא עלול להידרש לענין שחלף עבר זמנו, תוך שיועמסו על גבו קשיי הוכחה עקב חלוף הזמן. הדבר עלול להכביד הכבדה יתירה ושלא לצורך גם על בית המשפט, העשוי להידרש לחדש את עיסוקו בענין ישן רק בשל תקלה פורמלית הקשורה בהליך ההמצאה, חרף העובדה שבעל הדין הנוגע בדבר ידע אודות כתב בי-הדין העומד בבסיס ההליך" (רע"א 1415/04
סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2) 440, 444-445).
הנמקות אלה יפות שבעתיים במקרה שלפנינו. לא זו בלבד שהמבקש הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין באיחור רב מאז תמו, על פי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, 30 הימים ממועד ידיעתו על פסק הדין, אלא בהתאם לאותם ממצאים הייתה התנהלותו של המבקש בקשר להשתהות זאת נגועה בחוסר תום-לב. בלשון בית המשפט (בפסקה 8 להחלטה):
"
כל התנהלות המבקש בתובענה, מתחילתה ועד סופה, לא נועדה אלא 'למשוך זמן' מתוך תקווה כי יעלה בידו להתיש את המשיב. כך שלח המבקש את בא-כוחו המקורי לנהל משא ומתן עם המשיב, אך בה בעת טען זה במכתבו כי אינו מהווה כתובת לקבלת כתבי בי-דין בנושא זה בדיוק; כך ניהל משא ומתן, לפרקים, עם המשיב בתקווה להפחית במאות אחוזים את שכר הטרחה; וכך אף לא טרח לפעול במשך חמש שנים ממועד מתן פסק-הדין עד שכלו כל הקיצין והמשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל".
כאמור, הבקשה אינה מגלה עילה להתערבות בממצאי-עובדה אלה. לא ראיתי אפוא צורך בתשובה על הבקשה, והחלטתי לדחותה בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ממילא אין צו להוצאות. העירבון יושב למבקש.
ניתנה היום י"ב בחשון תשס"ח (24 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים.