(א) לאחר עיון בבקשה ובתיק בית משפט השלום אני מחליט כי בנסיבות הענין התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא הינה התוצאה הנכונה אם כי יש להרחיב ולשנות מנימוקי דחיית הבקשה.
(ב) ביום 26/10/2005 הגיש המבקש כתב תביעה לבית משפט השלום בנצרת (להלן תיקרא "התביעה השניה"). המבקש נפגע בתאונת עבודה עת עבד כפועל בניין בשירות מעבודתו הוא המשיבה מס' 1.
בסעיף 21, לכתב התביעה, מציין ב"כ המבקש כי בגין התאונה דנן כבר הוגשה תביעה (ת.א. 1718/00) (להלן תיקרא "התביעה הראשונה") ובגדריה הגיעו הצדדים ביום 11/04/2005 כדי הסכם פשרה על פיו שילמה המשיבה מס' 2 למבקש פיצויים ע"ס 88,162 ש"ח והתביעה, נגד כל הנתבעים, נדחתה. (להלן ייקרא
"הסכם הפשרה") הסכם פשרה זה אושר ע"י השופט ד' צרפתי ביום 11/04/2005.
ב"כ המבקש, בגדרי התביעה השניה, ביקש, הלכה למעשה, להביא לביטולו של הסכם הפשרה: לטענתו אין הלימה בין הסכום שנפסק, בהסכם הפשרה, לבין הנזק שנגרם למבקש כתוצאה מהתאונה. מכאן מסיק, ב"כ המבקש, כי מדובר בחוזה בטל מעיקרו. כמו כן הוסיף ב"כ המבקש כי דרגת הנכות שנקבע למבקש, ע"י המל"ל היא 56% נכות. ומכאן שלשיטתו, שולמו למרשו פיצויים בחסר.
המשיבים הגישו כתב הגנה וכן בקשה לדחית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין והעדר עילה וב"כ המבקש הגיב לבקשה. ביום 13/07/2006, התקבלה הבקשה ובית המשפט קמא דחה את תביעת המבקש על הסף.
נימוקי בית המשפט קמא התבססו על הסכם הפשרה בין הצדדים ובלשון בית המשפט קמא: "משהושג הסדר פשרה בהסכמת הצדדים ועל יסוד אותו הסכם נדחתה התביעה הרי שהתובע מנוע מלשוב ולהגיש את אותה התביעה" (שם בעמ' 2).
על החלטה הוגשה הבקשה דנן; המבקש טוען כי יש מקום לבטל את הסכם הפשרה וזאת לאור חוות דעת רפואית הקובעת למבקש 30% נכות.
אין בידי לקבל את בקשת המבקש, כאמור, אך לא מנימוקיו של בית המשפט קמא; בע"א 2495/95
בן לולו נ' אליאס פ"ד נא (1), 577 עוסק בביטולם של הסכמי פשרה, מסוג הסכם הפשרה בין הצדדים בבקשה זו ומתווה את דרך הדיון הנאותה ואת השיקולים שיש ולשיקול בעניין זה. אין ספק כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול אם נתגלה פגם בכריתתם (ראו בעניין זה גם בע"א 457/77
מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט פ"ד לב (2) 42 וע"א 690/88
רובין נ' רובין, פ"ד מד (3) 459).
מנגד יש לייחס משקל משמעותי וניכר לערך בדבר סופיות של פשרות.
כאמור בעניין בן לולו הנ"ל אומר השופט אור:
"ברור, כי אם תינתן לבעלי דין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה בהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל היסוד מתחת למוסד הפשרה. לא יהיה לבעלי דין נתבעים - למשל חברות ביטוח - כל תמריץ להתקשר בפשרות... מכך עולה, כי יש לאפשר פגיעה בסופיות של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד" (שם בסע' 12 לפסה"ד).
ומכאן בחזרה לענייננו: על פי העובדות הנטענות בכתב התביעה לרבות עובדות אשר היו ידועות לצדדים, עובר לכריתת הסכם הפשרה, לא עומדת למבקש הטענה לביטול ההסכם בגין טעות במועד הכריתה; עיון בתיק בית משפט השלום מעלה תמונה לפיה בהליך שבו הגיעו הצדדים להסכם הפשרה (ת.א. 1718/00) כבר היתה בידי המבקש חוות דעתו של מומחה, שקבעה לו 30% נכות בתחום העיניים (פרוטוקול מיום 09/07/2001) וחוות דעת זו היתה מוסכמת על המשיבים והיוותה את הבסיס להסכם הפשרה - כך שאין למבקש שום בסיס לטענתו כי מצבו לא היה ידוע וברור לצדדים.
מעבר לנדרש אוסיף ואומר כי לצדדים נדרש זמן רב, וישיבות רבות, עד אשר הגיעו להסכם הפשרה. ב"כ המבקש דרש להמתין עד אשר תתברר תביעת המבקש, בפני המל"ל וכך נעשה. בישיבה מיום 10/04/2003 הודיע ב"כ המבקש, לבית המשפט קמא, כי המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה אך יש להמתין להשלמת קביעת הנכות. בישיבה הבאה, שהתקיימה ביום 11/04/2005 הודיעו הצדדים לבית המשפט קמא על הסכם הפשרה עליו חתמו כבר ב- 03/04/2005.
כאמור בכתב התביעה, בתביעה השניה, טען ב"כ המבקש כי לאור פסיקת אחוזי הנכות של המל"ל (57% נכות) יש מקום לבטל את הסכם הפשרה; גם לטענה זו אין כל בסיס איתן ובוודאי שאין בה כדי להביא לביטול הסכם הפשרה ואף לא לבחינת העובדות ע"י בית המשפט קמא שכן בחוות הדעת האקטוארית, של שי ספיר, שהתקבלה במשרד ב"כ המשיב ביום 02/11/2004 כבר אוזכרה נכותו של המבקש וסביר להניח כי עניין זה כבר היה ידוע גם לב"כ המבקש.
לאור כל האמור לעיל ולאחר שבחנתי את מכלול הדברים אני קובע כי בכתב התביעה השניה אין כל טענה, ולו לכאורה, אשר יש בה כדי ללמד כי בבסיס ההסכמה בין הצדדים נפלה טעות ומכאן שאני קובע כי כתב התביעה אינו מגלה עילה. בהערת שוליים אומר כי עצם קיומו של הסכם פשרה אינו מהווה, לכשעצמו, מחסום בלתי עביר בפני תביעה חדשה אלא שיש לבחון ולתור האם יש ביסוס, עובדתי ומשפטי, לבטל את ההסכם בשל פגמים שונים בכריתתו. בענייננו אין כל בסיס לטענות המבקש ואין טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו מסקנה לפיה דין ההסכם להתבטל. כמו כן אין כל טעם ממשי להשבת התיק לדיון בבית המשפט קמא, והחלטת הדחיה, מהנימוקים שהובעו בהחלטתי זו, בעינה עומדת.
(ג) הבקשה נדחית ללא צורך בתשובה כאמור בתקנה 406 (א) לפרק ל' סימן ב' בתקנות סדר
הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.
המזכירות תעביר העתקים מהחלטה זו לב"כ בעלי הדין.
ניתנה היום ט"ז בכסלו, תשס"ז (7 בדצמבר 2006) בהעדר.