השופט עמירם רבינוביץ
1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (ב"ל 4638-03-12; סגנית הנשיא איטה קציר), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום
12.1.2012 (להלן -
הוועדה). הוועדה קבעה כי למבקש דרגת נכות יציבה בשיעור 0% מיום
21.12.2008.
2. המבקש נפגע ביום
5.10.2008 בתאונת דרכים אשר הוכרה על יד המשיב (להלן-
המוסד) כפגיעה בעבודה.
3. לטענת המבקש, ביום
10.12.2009 סבל מהתקף פרכוס כללי שכלל הפרשת קצף מהפה, איבוד שליטה ואבדן הכרה, ובתקופה שלאחר מכן אירעו לו התקפי פרכוס נוספים.
4. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה למבקש דרגת נכות יציבה בשיעור 0% מיום
21.12.2008. המבקש הגיש ערר על החלטה זו, והוועדה הרפואית לעררים התכנסה לשתי ישיבות בעניינו של המבקש.
5. בישיבתה ביום
28.7.11 הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, לרבות תיק רפואי, סיכומי אשפוז, וחוות דעת ד"ר וולר, רופא נוירולוג, מיום
14.5.11. הוועדה ערכה למבקש בדיקה קלינית, אך לא סיכמה את הדיון, ובקשה לקבל חוות דעת של מומחה לעניין הצלקות, וכן את תיקו הרפואי המלא של המבקש מיום היוולדו.
6. בישיבתה השנייה ביום
12.1.12, עיינה הוועדה בתיק הרפואי מקופת חולים ובחוות דעת המומחה היועץ, ד"ר פלד, מומחה לכירורגיה פלסטית. הוועדה ציינה כי עיינה מחדש בחוות דעתו ד"ר וולר מיום 14.5.11, שם צוין כי:
"כשנה וחודשיים לאחר החבלה, אירוע של התעלפות החשוד לפרכוס, ולאחר מכן שני אירועים נוספים. אין תמיכה לכך שהיו פרכוסים פרט לתיאור המשפחה. אין סימני חבלה. בדיקת
EEG
תקינה. לא מקבל טיפול תרופתי".
מסקנתה של הוועדה הייתה כי אין קשר בין תלונותיו של המבקש, שהופיעו כשנה וחודשיים לאחר התאונה, להתקפים שהמשפחה מתארת, ולכן דחתה הוועדה את הערר.
7.
המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, וטען בתמצית כי הוועדה לא התייחסה כראוי לתיעוד רפואי המעיד על פרכוסים חוזרים ונשנים; הוועדה התעלמה מחוות דעתו של ד"ר וולר; הוועדה שגתה משציינה כי המבקש אינו מקבל טיפול תרופתי נגד פרכוסים, וזאת לאור מרשם לתרופה בשם DEPALEPT מיום 8/8/11; ד"ר סולה מראל ערך למבקש בדיקה לקויה וללא מלוא התיעוד הרפואי; הוועדה לא נתנה דעתה לצלקות לצד עין שמאל ובסנטר; הוועדה לא התייחסה לממצאי בדיקת המומחה לכירורגיה פלסטית עמו התייעצה.
8. מנגד טען
המוסד, כי החלטת הוועדה מנומקת, מבוססת על ממצאי בדיקתה הקלינית והמסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, ולא נפל בה כל פגם. הוועדה לא מצאה קשר סיבתי בין התקפי הפרכוסים הנטענים לבין התאונה.
9.
בית הדין האזורי דחה את הערעור וקבע כי הוועדה התייחסה בפירוט רב לחוות הדעת הרפואית של ד"ר וולר מטעם המבקש, בשתי ישיבותיה; מפרוטוקול הוועדה עולה כי
"בעיון בתיק הרפואי 12/12/2001 נרשם סובל מאי שליטה שתן בלילה", ולא ברור שמדובר באירוע בודד, ולא עולה מפרוטוקול הוועדה כי הוועדה קושרת בין אותו אירוע בילדותו לבין תלונת הפרכוסים; הוועדה עיינה במסמכים הנוגעים לממצאי בדיקת EEG וציינה כי הבדיקה תקינה ואין פגם בהתייחסותה לבדיקה זו; המבקש לא הראה כי מרשם לתרופה בשם DEPALEPT עמד בפני הוועדה. לעומת זאת, בפני הוועדה עמדה חוות דעת ד"ר וולר, נוירולוג מטעם המבקש, שציין במפורש בחוות דעתו כי המבקש
"אינו מקבל כל טיפול תרופתי...", וטיפול שכזה אינו עולה משאר המסמכים שעמדו בפני הוועדה; טענת המבקש לעניין הסתמכות הוועדה על חוות דעתו של המומחה הנוירולוג ד"ר סולה מראל, מיום 10/11/09 - דינה להידחות, שכן המבקש נבדק על ידי הרופא הנוירולוג שישב בוועדה, הוועדה אמנם עיינה בחוות דעת של ד"ר סולה מראל, אולם לא הסתמכה עליה באופן בלעדי; לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה לקבוע למבקש נכות בשיעור 0% בגין הצלקות.
10. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש בתמצית: כי הוועדה התעלמה מסעיף 4 בחוות הדעת של ד"ר וולר בו מדגיש המומחה את קיומו של הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הפרכוסים; בית הדין הוטעה על ידי הוועדה לחשוב כי המקרה של אי שליטה על שתן בילדות אינו אירוע בודד בשל כך שהעניין צוין פעמיים על ידי הוועדה; חוות הדעת של ד"ר סולה מוקדמת לאירוע הפרכוס, ועל כן לא ניתן להסתמך עליה; הוועדה התעלמה מהמלצתו של ד"ר סמרי וליד להתחיל טיפול תרופתי.
11. המוסד בתגובתו לבקשה טוען בתמצית, כי לא נפל פגם משפטי המצדיק התערבותו של בית הדין; חוות הדעת של ד"ר וולר אין בה כדי לסייע למבקש, מפני שמחוות הדעת עולה כי המבקש איננו סובל ממחלה פרכוסית; חוות הדעת של ד"ר סולה הינה רלוונטית, מפני שניתנה כשנה לאחר מועד התאונה ולא צוינו בה כל תלונות על פרכוסים; מהמסמך הרפואי המתייחס לחוסר שליטה על מתן שתן לא עולה כי מדובר במקרה חד פעמי; טענת המבקש בעניין הטיפול התרופתי איננה ברורה, כיוון שבפרוטוקול הוועדה, במסמכי האשפוז ובחוות הדעת של ד"ר וולר צוין כי המבקש אינו מקבל טיפול תרופתי, וגם המלצתו של ד"ר סמרי הינה המלצה בלבד, ואין בכך להוכיח כי אכן המבקש קיבל את אותו טיפול.
12. לאחר עיון בבקשה, בתגובת המוסד, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר בתיק, אני מחליט לדחות את הבקשה.
13. חוות דעתו של ד"ר וולר עליה סומך המבקש את יהבו, אין בה כדי ללמד על כך שאכן קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הפרכוסים. ד"ר וולר אמנם מציין בחוות הדעת כי
"מצב של פרכוסים לאחר חבלת ראש הינו ידוע ובמצב הנתון כאשר מדובר בכך שהאירוע הראשון לאחר כשנה וחודשיים ניתן לקשור לחבלה הנידונה". יחד עם זה בהמשך חוות דעתו קובע ד"ר וולר כי
"הבעייה במקרה הנ"ל שאין כל תמיכה לכך שהיו פרכוסים פרט לתיאור המשפחה. אין סימני חבלה, אין עליה באנזימי השריר, בדיקת
EFG
תקינה. אינו נמצא במעקב נוירולוגי ואינו מקבל כל טיפול תרופתי שעליו לקבלו במקרה של שני פרכוסים או יותר. כדי לתמוך בכך שאכן קיימת מחלה פרכוסית, יש להפנותו לנוירולוג לבירור וטיפול מסודר כולל
EFG
בשינה,
MRI
מוח וטיפול תרופתי באם אכן יאובחן כסובל מפרכוסים". למעשה דבריו אלו של ד"ר וולר, שהינו מומחה מטעם המבקש, אין בהם כדי להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הפרכוסים, אלא שוללים למעשה קשר כזה. אילו היה המבקש אכן הולך בדרך שהוצעה לו על ידי ד"ר וולר, "
לבירור וטיפול מסודר כולל
EFG
בשינה,
MRI
מוח וטיפול תרופתי", ובעקבות כך היה מאובחן כסובל מפרכוסים, או אז לכאורה הייתה פתוחה בפניו הדלת להגיש בקשה לדיון מחדש. על פי הנתונים הקיימים אין המבקש יכול להיבנות מחוות דעתו של ד"ר וולר.
14. כפי שציין ב"כ המוסד חוות דעתו של ד"ר סולה היא אכן רלוונטית, ובדין הסתכמה עליה הוועדה, מפני שניתנה כשנה לאחר מועד התאונה, ולא צוינו בה כל תלונות על פרכוסים.
15. לא מצאתי מקום ליתר טענתיו של המבקש היוצאות כנגד הקביעות הרפואיות של הוועדה. בית הדין ככלל איננו מתערב בקביעות אלו, ולא מצאתי מקום לחרוג מכך בנסיבות מקרה זה. הוועדה התבססה על בדיקתה ועל המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, ולכן אין מקום לשנות מקביעתה.
16. אשר על כן, לאור האמור לעיל - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ט סיון תשע"ג (28 מאי 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.