השופטת לאה גליקסמן
1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה מיום 20.6.2013 (בל 34758-02-12; השופט יגאל גלם), בה התקבלה בקשת המוסד לביטוח לאומי לתקן את כתב ההגנה אשר הוגש מטעמו.
2.
הרקע לבקשה:
2.1. המבקשת הגישה לבית הדין האזורי תביעה לבטל את החלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול את זכותה לקיצבת זקנה מאחר שחדלה להיות תושבת ישראל.
2.2. בכתב התביעה ציינה המבקשת כי הגישה תביעה לקצבת זיקנה בשנת 2009, לא ניתנה החלטה בתביעתה, אולם המוסד הוסיף לדרוש תשלום דמי ביטוח; בחודש יוני 2011 קיבלה הודעה שהיא חדלה להיות תושבת ישראל מיום 4.1.2011. בכתב התביעה הועלו טענות שונות ובכלל זה מניעות של המוסד לכפור בתושבות עד שנת 2011 עקב גביית דמי ביטוח.
2.3. בכתב ההגנה נטען, בין היתר, כי המבקשת אינה תושבת ישראל החל מיום 4.1.2011 (סעיף 3 לכתב ההגנה).
2.4. המבקשת הגישה בקשה למתן פסק דין חלקי. בבקשה טענה כי מכתב ההגנה עולה כי המוסד לביטוח לאומי ויתר על טענותיו השונות כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטתו מיום 6.8.2009 אשר דחתה את התביעה לקבלת קצבת זיקנה שהגישה המבקשת למוסד ביום 7.7.2009. לפיכך, אין לדון בהחלטה זו של המוסד, שכן טענת המוסד בכתב ההגנה היא הודאת בעל דין פורמלית. הודאת המוסד מצמצמת את המחלוקת בין הצדדים לשאלה האם המבקשת חדלה להיות תושבת ישראל החל מיום 4.1.2011, ולא לפני כן, ובית הדין התבקש ליתן פסק דין חלקי לפיו על המוסד לשלם למבקשת קצבת זיקנה בעד התקופה מיום 8.5.2009, עת הגיעה המבקשת לגיל המזכה, עד יום 4.1.2011.
2.5. המוסד לביטוח לאומי התנגד למתן פסק דין חלקי הן בשל התיישנות, טענה שהועלתה כבר בכתב ההגנה, והן עקב שהות ממושכת בחו"ל של המבקשת עד לשלילת התושבות.
2.6. בהחלטה מיום 20.6.2012 קבע בית הדין כי הוא אינו מוצא מקום להיעתר לבקשה למתן פסק דין חלקי בשלב זה, וכי הבקשה תידון במסגרת הדיון הקבוע לקדם משפט.
2.7. בדיון מיום 22.10.2012 הודיעה ב"כ המוסד כי לאור המלצת בית הדין היא תבדוק את טענת המבקשת בנוגע לזכאותה לקבלת קצבת זיקנה בגין התקופה מחודש מאי 2009 עד חודש דצמבר 2010.
2.8. המוסד לביטוח לאומי הגיש הודעה לבית הדין לפיה מרכז חייה של המבקשת אינו בישראל החל מיום 4.1.2006, ולכן היא אינה בגדר תושבת החל ממועד זה. המוסד צירף להודעה את החלטתו מיום 1.1.2013 בעניין זה שנשלחה למבקשת.
2.9. במסגרת דיון קדם משפט שהתקיים ביום 17.6.2013 הודיעו תחילה באי כוח הצדדים כי
"המחלוקת היחידה בתיק הינה האם כטענת הנתבע
[המוסד לביטוח לאומי]
מרכז חייה של התובעת
[המבקשת]
החל מיום 4.1.06 אינו בישראל, או כטענת התובעת שהיא לא חדלה להיות תושבת ישראל מעולם".
אולם, בהמשך
טען ב"כ המבקשת כי הוא
"מתנגד להודעה שהתושבות חדלה בשנת 2006 מסיבה מרכזית אחת, שישנה הודאת בעל דין בכתב ההגנה שתושבותה של מרשתי חדלה בחודש 1/2011. זאת הודאת בעל דין פורמלית ויש על זה פסיקה. אם רוצים לחזור מהודאה צריך לחזור בצורה פורמלית ולשכנע את בית הדין שההודעה נמסרה שלא כשורה".
כמו כן, ב"כ המבקשת הוסיף כי הוא מתנגד להודעת המוסד מחודש ינואר 2013. ב"כ המבקשת טען גם כי בית הדין הציע שהמוסד יעניק למבקשת את התשלום לו היא זכאית מיום זכאותה לגמלאות, היינו מחודש מאי 2009 עד חודש דצמבר 2010. במקום לשקול את ההצעה, הודיע המוסד כי המבקשת חדלה להיות תושבת בשנת 2006. מדובר בהתנהלות מגמתית וחסרת תום לב. לפיכך, המחלוקת היא האם התושבות פקעה בחודש ינואר 2011. כמו כן, ב"כ המבקשת חזר על בקשתו כי בית הדין ייתן פסק דין חלקי בדבר זכויות המבקשת מחודש מאי 2009 ועד חודש דצמבר 2010.
ב"כ המוסד טענה כי ככל שבמסגרת ההליך הנוכחי ייקבע כי החלטת המוסד המתוקנת מחודש ינואר 2013 בדבר שלילת התושבות החל מינואר 2006, אינה כדין כיוון שהמבקשת לא חדלה להיות תושבת ישראל או ששלילת התושבות הייתה צריכה להיעשות ממועד אחר, יוחזר העניין לפקיד התביעות על מנת שיבחן מחדש את זכאות המבקשת לקבלת קצבת זיקנה בעניין התביעה שהוגשה ביום 7.7.2009 בכפוף להתקיימות יתר תנאי הזכאות. בהמשך,
העלתה ב"כ המוסד בקשה לתיקון כתב ההגנה, כך שבמקום האמור בסעיף 3 לכתב ההגנה שהוגש יהיה כתוב כי המוסד לביטוח לאומי טוען כי
"התובעת חדלה להיות תושבת ישראל החל מיום 4.1.06 והחל ממועד זה מרכז חייה אינו בישראל". לפי תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, בית הדין רשאי בכל עת להתיר תיקון כתבי טענות, במיוחד כאשר מדובר בדיון ראשון בתיק, לפני שהתקיים הליך הוכחות, וכאשר מדובר בגמלה המשולמת מכוח חוק; לפי הפסיקה, היחסים בין המוסד לביטוח לאומי למבוטחים אינם יחסים חוזיים ולכן טענות של השתק או מניעות לא יכולות להוות מקור לחיוב המוסד לביטוח לאומי בתשלום גמלה בניגוד להוראות החוק; סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מבוטח בביטוח זיקנה ושארים הוא תושב ישראל, כאשר המועד הרלוונטי הוא מועד הגשת התביעה לקצבת זיקנה. עם זאת, הדבר אינו מונע מלהגיש תביעה חוזרת לקצבת זיקנה אם השתנו הנסיבות; לעניין טענות ב"כ המבקשת בדבר הודאת בעל דין וחוסר תום לב מצד המוסד, הפנתה ב"כ המוסד לסעיפים 29 ו-31 לכתב התביעה, שם נטען כי הדברים שהיו נכונים למועד הגשת התביעה לקצבת זיקנה בחודש יוני 2009, קיימים כבר משנת 2003. מדובר בחוסר תום לב של המבקשת שהגישה תביעה לקצבת זיקנה בשנת 2009 לאחר ארבע שנים בהם היא שוהה מרבית ימות השנה בארה"ב, ולא עדכנה את המוסד לביטוח לאומי על העתקת מקום מגוריה, על נישואיה לאזרח אמריקאי ועל קבלת אזרחות אמריקאית. אם חלה טעות במחלקת הגבייה לעניין מועד שלילת התושבות הרי שהמבקשת נושאת באשם בטעות זו.
ב"כ המבקשת התנגד לבקשה בעל פה שהוגשה לבית הדין במעמד קדם המשפט, וטען כי יש לפעול על פי סדרי דין, ולמבקשת יש זכות להתגונן.
2.10. בהחלטה שניתנה במסגרת הדיון מיום 17.6.2013 קבע בית הדין כי הוא מתיר למוסד לביטוח לאומי להגיש בקשה לתיקון כתב הגנה במהלך הדיון, שכן אחת ממטרות הדיון המוקדם היא ליבון הסוגיות שבמחלוקת והעלאת טענות על ידי הצדדים. בית הדין אפשר למבקשת להגיב בכתב לבקשה לתיקון כתב הגנה בתוך עשרה ימים.
2.11. בתגובה לבקשה לתיקון כתב ההגנה טענה המבקשת כי היא מתנגדת לבקשה, וכן ביקשה מבית הדין ליתן פסק דין חלקי לגבי התקופה מיום 8.5.2009 עד יום 4.1.2011; המבקשת הגישה תביעה לבטל את החלטת המוסד מיום 14.6.2011, לפיה המבקשת חדלה להיות תושבת ביום 4.1.2011; בכתב ההגנה המוסד לביטוח לאומי טען כי המבקשת חדלה להיות תושבת ביום 4.1.2011, ומדובר בהודאת בעל דין פורמלית כי עד יום זה המבקשת הייתה תושבת. לכן, ביום 8.5.2009, עת מלאו למבקשת 62, היא הייתה תושבת ישראל, ולפיכך היא זכאית לפסק דין חלקי לפיו עניינה יחזור למוסד לביטוח לאומי שיבחן את תביעתה לקצבת הזיקנה לגופה; כדי לבטל הודאה פורמלית, על המוסד להוכיח שההודאה נמסרה בטעות, במירמה או בנסיבות פסולות אחרות, ולא נמסרו כל תצהיר או עדות שההודאה נמסרה בנסיבות פסולות. כמו כן, לא נטען ולא הוכח כי חלה טעות; בקשת המוסד לביטוח לאומי להתיר לו לחזור בו מהודאתו הוגשה בחוסר תום לב בתור "מיקצה שיפורים"; מרכז חייה של המבקשת הוא בישראל והיא אינה חייבת לדווח על נסיעותיה לחו"ל.
2.12. בהחלטה מיום 20.6.2013 קבע בית הדין, כי לאחר עיון בבקשה לתיקון כתב הגנה ובתגובה לה ובשים לב לשלב המקדמי בו נמצא ההליך, יש להיעתר לבקשה ולהתיר למוסד לביטוח לאומי לתקן את כתב ההגנה כמבוקש; מדובר בתיקון המבהיר את עמדת המוסד לביטוח לאומי באשר לתקופה בגינה הוא לא אישר כל תביעה של המבקשת. מעבר לכך, תביעה של המבקשת לקצבת זקנה שהוגשה בשנת 2009 נדחתה בהתאם למכתב דחייה מיום 6.8.2009, בו צוין נימוק
"שהות בחוץ לארץ תקופה העולה על 6 חודשים. על פי מידע שהתקבל מביקורת הגבולות יצאת את הארץ ב- 28.7.09"
; לאחר הדיון המוקדם, הבין ב"כ המוסד לביטוח לאומי כי ישנה תקופה בה לא נבדק מעמד התושבות של המבקשת, לכן הוא חזר ובדק את העניין והגיש את הבקשה לתיקון כתב ההגנה.
החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שבפניי.
3. בבקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי שגה בית הדין שהתיר למוסד לביטוח לאומי לתקן את כתב ההגנה, וחזרה בעיקרו של דבר על טענותיה בבית הדין האזורי; מדובר בתיקון שמהווה ביטול הודאת בעל דין פורמלית שנמסרה בכתב ההגנה; בית הדין התיר למוסד לחזור בו מהודאת בעל דין מבלי שהתקיימו התנאים הקבועים בפסיקה; להודאת בעל דין פורמלית יש כוח ראייתי מכריע, והמקרים בהם יתיר בית משפט לבעל דין לחזור בו מהודאה פורמלית הם נדירים; המוסד לביטוח לאומי הודה בכתב ההגנה כי המבקשת הייתה תושבת ישראל עד יום 4.1.2011; המבקשת זכאית לקבל פסק דין חלקי שיורה למוסד לבדוק את תביעת הזיקנה של המבקשת לגופה מיום הגעתה לגימלאות - 8.5.2009 עד לפקיעת התושבות ביום 4.1.2001, לגרסת המוסד; קביעת בית הדין כי יש תקופה בה לא נבדק מעמד התושבות של המבקשת אינה יותר מהשערה בעלמא, שכן לא הוגשה שום ראייה שהמוסד טעה; המוסד חזר בו מהודאתו בחוסר תום לב. המוסד שינה גרסתו פעמים רבות באופן שמטיל ספק באמינותה. לפיכך, נדרשה הוכחה משכנעת שנפלה טעות בהודאה; אין לשלול את האפשרות שהמוסד קבע בתחילה את יום 4.1.2011 כמועד פקיעת התושבות כדי לא להחזיר למבקשת דמי ביטוח בסכום משמעותי; גם מכתב הדחייה של המוסד מיום 6.8.2009 אינו מהווה הוכחה משכנעת כי ההודעה השנייה שהתושבות מבוטלת מ-2011 ניתנה בטעות. ניתן לטעון באותה מידה כי מכתב הדחייה מהווה טעות וההודעה השנייה היא הנכונה; מכתב הדחייה מבוסס על סעיף 324 בחוק הביטוח הלאומי, ועל פניו מדובר בטעות. סעיף 324 חל על מי שזכותו לקצבה הוכרה ואחר כך שהה בחו"ל יותר משלושה חודשים. בענייננו המשיב לא הכיר בזכות המבקשת כלל; המוסד הורשה לחזור בו בעקבות הצעת פשרה של בית הדין. יוצא אפוא, שההצעה הרעה את מצבה של המבקשת, כך שלא רק שהמוסד דחה את הבקשה, אלא דרש לחזור בו מהנתונים שהיוו בסיס להצעה. בנסיבות אלה לא צודק להיעתר לבקשה לתיקון כתב ההגנה; המבקשת מסכימה להצעת הפשרה, ואילו המוסד היה מקבל אותה ניתן היה לסיים את ההתדיינות; הבקשה לתיקון כתב ההגנה הועלתה בעל פה, לאחר שהמוסד הגיש הודעה בכתב וקבע עובדות; התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 26 לחוק בית הדין לעבודה, למתן רשות ערעור, כי המבקשת זכאית לפסק דין חלקי; תיקון כתב ההגנה שולל מהמבקשת זכות מהותית של דיני הראיות.